פעם הגיע אלי אבא אחד וסיפר לי על בעיה שיש לו. הבן הבכור שלו, נדמה לי שהיה בסביבות גיל עשר, נכנס למצבי "דיכאון".
זה היה נשמע רע למדי, והתחלתי "לתחקר" אותו: מה פירוש "דיכאון", באיזה זמנים זה קורה, למה זה קורה לדעתו, ועוד שאלות.
אז הוא התחיל לספר לי שבבית שלו יש כלל: אי אפשר לבקש מה שרוצים! והוא מסביר: בגלל שהילדים כל הזמן רוצים דברים, ואנחנו לא רוצים להיות "רעים" ולומר "לא" על כל דבר, אז החלטנו על כלל: אסור לבקש.
את הכלל הזה אוכפים בהחלטיות ובתקיפות (ויש תנאים מדוייקים מה מותר ומה אסור לבקש ומתי).
זה לא שהילדים לא מקבלים ממתקים מדי פעם או צעצועים. אבל - רק בהחלטה של ההורים. לבקש - אסור!
כעת שימו לב: בכל פעם שהילד שלו מאד רוצה משהו (ולא יכול לבקש), הוא "נכנס לדיכאון" כהגדרת האב, ובמילים אחרות: הוא פשוט מתכנס בתוך עצמו, מפסיק לשחק ולשתף פעולה, ועושה "ברוגז" עם האב והאם.
לאחר כמה שעות, האב נכנע והילד מקבל את מה שהוא רוצה.
את הקשר המובן מאליו בין ה"כלל" הנוקשה שההורים המציאו לבין התנהגות הילד, האב משום מה פספס.
הוא לא קלט שהילד שלו פשוט מצא דרך אחרת לבקש, במקום לבקש במילים.
היתה לי שיחה ארוכה עמו, לא היה מדובר באדם טיפש, אבל מתברר שהוא עצמו גדל באותה צורה. מתברר שה"כלל" הזה לא נוצר מוואקום, הוא פשוט ינק את הגישה הזו בבית הוריו. ולא זו בלבד, הוא התוודה בפניי שאת דפוס הפעולה של בנו הוא מכיר היטב, מאחר וגם הוא בעצמו היה נוהג "להוציא" מאבא שלו דברים שרצה - בדיוק באותה דרך.
לא נאריך כאן בכל הדיון שהיה לי איתו סביב עניין של רצונות וגבולות, אני רוצה רק להדגיש נקודה אחת:
שימו לב, שהאבא פעל מתוך מניע טוב לכאורה:
א. לא להיות הורה "רע" - שאומר על כל דבר "לא" (נקודה רגישה אצל כל הורה, נדמה לי).
ב. חוסר ההבנה ש"רצון" יכול להתקיים בנפרד ממימושו בפועל. מבחינת האב אם רוצים משהו אז צריך לעשות זאת, ומתפקידו לחנך את ילדיו שלא ירצו כל דבר (כמובן שבשלב הזה הוא גייס לטובתו טיעונים "דתיים", כדוגמת: "הרי גם אנחנו כמבוגרים לא אמורים לרצות דברים אסורים" או "צריך לחנך את הילדים שלא לרצות כל מה שהם רואים" וכדומה).
הבעיה היא שאי אפשר למנוע מאדם "לרצות". הרצון הוא במקרים רבים ספונטני. אולם, אפשר וצריך לחנך אותו לשלוט ברצון, לנווט אותו ולעצב אותו.
זו דוגמה באמת קיצונית, אבל היא ממחישה לאן אפשר להגיע עם פחד מעצם קיומו של ה"רצון".
כל ההורים, וגם אני בתוכם, מכירים היטב את ההתמודדות עם ילדים שמבקשים כל דבר. כל יציאה לקניון, או אפילו סתם לרחוב עם חנויות, מלווה בתזמורת קבועה של "תקנה לי" ו"תקני לי".
אפשר בהחלט להבין אותם. הכל מסביב כל כך צבעוני ומגרה, והילד - מתגרה.
אותו אבא מצא דרך קצרה (שהיא ארוכה) להתמודד עם זה: הוא פשוט היה מודיע מראש, לפני כל "טיול" כזה, שבשום פנים ואופן אסור לבקש. הסיכוי היחיד שיש לך לקבל משהו הוא דווקא אם לא תבקש. אם תבקש - תפסיד.
בכך עשה לעצמו האב חיים קלים: טיול נחמד ושקט עם ילדים שלא רק מפחדים להביע את רצונם, אלא גם לומדים שיעור לכל החיים: לא לגיטימי בכלל לרצות.
ומה האלטרנטיבה?
כמו תמיד, הדרך הנכונה מחייבת יותר מאמץ ויותר יצירתיות.
הנוסחה האישית שלי, היא שלרצות מותר, אבל לא חייבים לעשות את מה שרוצים.
הבת שלי יודעת שהיא יכולה לספר לי כל מה היא רוצה, אבל הרצון לא מוביל מיד לביצוע. בסופו של דבר ההחלטה היא שלי - אם לקנות או לא לקנות.
היא סוחבת אותי לחנויות צעצועים ומרצה לי במשך דקות ארוכות, למה הבובה הזאת והזאת היא יותר טובה, ואיזה יפה ה"עגלת תאומים" הזו וכו'. והיא גם יודעת היטב שככל הנראה לא נקנה היום את מה שהיא רוצה. אלא אם כן אבא יחליט אחרת.
לקח לי זמן, אבל היום אני כבר לא נבהל מעצם זה שהיא רוצה. לרצות - אפשר. אני מרגיש בטוח מספיק לשמוע את הרצונות שלה, להקשיב באמת, לגלות אכפתיות והתעניינות, ואז לצאת איתה מהחנות תוך כדי שיחה ערה על מושא חלומותיה, מבלי שאפילו הייתי צריך לומר את המילה "לא".
לעתים אני בעצמי מקדים אותה ויוזם את הסיטואציה. לדוגמה: אנחנו מתקרבים ליד חנות שממילא ניכנס אליה בעוד רגע, ואני אומר לה: "הו, בדיוק כאן חנות הצעצועים, בואי תראי לי איזה בובה את מאד אוהבת, כדי שאם פעם ארצה לקנות לך, אדע מה לקנות".
ועוד אגלה לכם בסוד: לפעמים היא מבקשת ומקבלת. גם זה קורה.
המשך בנושא זה - אולי יבוא.
