הדרך הנכונה להתחבר

העולם מלא בפרדוקסים. אבל פעמים רבות שני הצדדים של הפרדוקס מתחברים באופן מופלא, ומה שנראה היה כפרדוקס הופך בעצם לאמת מורכבת ומתוחכמת יותר. 
חישבו למשל על הפתגם החבוט: "אין שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק) - זו לא סיסמה ריקה, זה אינו אוקסימורון. כולנו יודעים שברגעים ש"הלב שבור" יש בו שלמות מיוחדת שאין למצוא בזמנים אחרים.
ומכאן לפרדוקס שגיליתי ביחסים אישיים. יחסי זוגיות, כמו גם יחסי הורים-ילדים.
הדרך הנכונה להתחבר באמת לבני אדם - היא להיפרד מהם!
כלומר: אין אפשרות אמיתית לקבל את השני, לסבול את שגיונותיו, את חסרונותיו ואת חוסר-השלמות שלו, מבלי להבין שאנחנו נפרדים. שאני זה לא הוא, והוא - אינו אני.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו - בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיו, ושבן או בת הזוג יהיו מסונכרנים במדוייק לפי מצב הרוח/הטעם האישי/האינטלגציה שלנו וכו'.
וראה זה פלא, אין דבר שגורם לחיכוכים בינינו יותר מאשר הרצון שלנו להיות זהים, להתחבר באחידות מושלמת.
דווקא ההבנה שהשני הוא אחר - והוא תמיד-תמיד יהיה אחר, שהוא נפרד ממני, שהוא שונה, בלתי מובן, לא הולך בכלל לפי כללי ההיגיון שלי, דווקא הבנה כזו והשלמה מלאה עם הנפרדות שלנו, תביא בלי ספק לאחדות אמיתית בינינו.
הלוואי ונזכה.

אל תכה בסלע - דבר אליו

בשבת האחרונה קראנו על העונש שקיבל משה רבנו - לא להכנס לארץ ישראל, בגלל שבמקום לדבר אל הסלע שיוציא מים - הכה אותו.
שמתי לב לנקודה מעניינת.
ולמדתי מזה את התובנה הבאה:
מי שהיה מתבונן מהצד, היה אומר מן הסתם: הנה, אתה רואה שהיה צריך להכות את הסלע? הלא דיברו אליו והוא לא שמע, והנה כשהכו אותו הוציא סוף סוף מים. 
לפעמים אנחנו מסתכלים על התוצאה ומצדיקים בעקבותיה את הדרך שעשינו, בעוד שייתכן שלאותה תוצאה היינו יכולים להגיע בדרכים אחרות, טובות יותר.
אם רק היית מדבר אל הסלע הנכון, אם רק היית מדבר נכון, היית מקבל את אותה תוצאה מבלי להכות.

ולענייננו: זה שהילד עשה בסוף את מה שאמרת/צעקת/דרשת/נדנדת, עדיין לא אומר שהדרך היתה נכונה. 
במקום להכות (ולאו דווקא פיזית, אפשר להכות כידוע גם ב"שבט הלשון") - דבר, ואם תדבר נכון - תשפיע. גם על סלע!
 

כן, לא, שחור, לבן

מכירים את המשחק "כן-לא-שחור-לבן".
לפי כללי המשחק אסור להגיד אף אחת מארבע המילים הנ"ל. הנכשל - נפסל.
ומה עושים אם מישהו שואל אותך למשל:
"תגיד אתה אוהב אותי"?
אז במקום להגיד בקצרה "כן", אתה צריך לנסח תשובה ארוכה יותר, כמו לדוגמה: "בוודאי שאני אוהב אותך".
ומה קורה כשמישהו שואל:
"אתה יכול לעזור לי רגע"?
שוב, אתה לא יכול פשוט לומר "לא". אתה חייב להמציא משהו יותר מתוחכם, כמו: "אני ממש מצטער, אבל אין לי את האפשרות כרגע".
כעת, תארו לכם שהיינו מיישמים את כללי המשחק הזה בחיים הפרטיים שלנו. דמיינו לרגע את האפשרויות הגלומות בכך.
קודם כל: אי אפשר להגיד "לא רוצה" (אסור להגיד 'לא'). ומצד שני, במקום תשובה לקונית של "כן", אתם חייבים לפרט יותר.
הדבר ללא ספק משפר את התקשורת האנושית.
לדוגמה: אשתך חוזרת עייפה מהעבודה ומבקשת ממך לעשות משהו, נניח: להכין לה כוס קפה. כעת, אינך יכול לומר פשוט "אני לא יכול" (זוכרים? אסור לומר את המילה 'לא'). אתה חייב לנסח תשובה אחרת, שבאופן טבעי יוצאת קצת יותר עדינה ומתחשבת, כמו: "קצת קשה לי עכשיו, אני די עייף, זה ממש דחוף לך?".
ואז, במקום לענות לך בקוצר רוח "כן, זה ממש דחוף לי" (ולעבור על כללי המשחק), היא תצטרך לחשוב על ניסוח של משפט מתוחכם יותר, וכשחושבים עוד רגע יכול לצאת אפילו משפט כזה: "האמת, די בא לי עכשיו קפה כי אני פשוט גמורה, אבל אני מבינה שגם אתה עייף, אז אני אעשה בעצמי". תראו לי את הגבר, שאחרי תשובה כזו לא יקום ויעשה לאשתו קפה.
ולא רק זה, חלק מהכללים הם שאסור לומר "שחור" ו"לבן", כלומר במקום להגיב אימפולסיבית ולתייג כל דבר בסקלה בינארית שיש בה רק שחור ולבן, נצטרך לנסח משפטים מורכבים יותר, שמכניסים גוונים נוספים לתמונת המציאות, וכמו שכתבתי, ברגע שחושבים על המשפט לפני שמוציאים אותו מהפה, יש סיכוי לנסח משפט יותר מוצלח - משפט שיתקבל על אוזן השומע.
בואו נשחק ב"כן-לא-שחור-לבן" (אני כבר התחלתי).