תבוא רעב

בהמשך לפוסט הקודם, הנה רעיון נוסף שחשבתי בעניין הזה.
יועצים לכלכלת המשפחה אומרים תמיד: אל תבואו לקניות רעבים, כי כשרעבים - רוצים יותר, ואז מנסים לבלוע הכל עם העניים, ו...הקנייה יוצאת גדולה מדי ולא מחושבת.
לתפילה לעומת זאת ההמלצה היא אחרת: תבוא רעב.
יש הלכה שאסור לאכול לפני התפילה, יש לכך סיבה, אבל מלבד זאת אפשר לומר עוד:
כשאתה בא רעב וחסר, יש סיכוי לתפילה אמיתית.
המניע של התפילה - הרגשת חסרון.
אדם שבע ומדושן עונג - לא יוכל להתפלל.
לדקלם את המילים - אולי כן, אבל לא להתפלל.

הדרך הנכונה להתחבר

העולם מלא בפרדוקסים. אבל פעמים רבות שני הצדדים של הפרדוקס מתחברים באופן מופלא, ומה שנראה היה כפרדוקס הופך בעצם לאמת מורכבת ומתוחכמת יותר. 
חישבו למשל על הפתגם החבוט: "אין שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק) - זו לא סיסמה ריקה, זה אינו אוקסימורון. כולנו יודעים שברגעים ש"הלב שבור" יש בו שלמות מיוחדת שאין למצוא בזמנים אחרים.
ומכאן לפרדוקס שגיליתי ביחסים אישיים. יחסי זוגיות, כמו גם יחסי הורים-ילדים.
הדרך הנכונה להתחבר באמת לבני אדם - היא להיפרד מהם!
כלומר: אין אפשרות אמיתית לקבל את השני, לסבול את שגיונותיו, את חסרונותיו ואת חוסר-השלמות שלו, מבלי להבין שאנחנו נפרדים. שאני זה לא הוא, והוא - אינו אני.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו - בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיו, ושבן או בת הזוג יהיו מסונכרנים במדוייק לפי מצב הרוח/הטעם האישי/האינטלגציה שלנו וכו'.
וראה זה פלא, אין דבר שגורם לחיכוכים בינינו יותר מאשר הרצון שלנו להיות זהים, להתחבר באחידות מושלמת.
דווקא ההבנה שהשני הוא אחר - והוא תמיד-תמיד יהיה אחר, שהוא נפרד ממני, שהוא שונה, בלתי מובן, לא הולך בכלל לפי כללי ההיגיון שלי, דווקא הבנה כזו והשלמה מלאה עם הנפרדות שלנו, תביא בלי ספק לאחדות אמיתית בינינו.
הלוואי ונזכה.