שורש האהבה

פירוש הרש"ר הירש על הפרשה שקראנו בשבת האחרונה, פרשת השידוך בין יצחק לרבקה, עמוס ברעיונות על הזוגיות בעם ישראל. כאן העתקתי קטע אחד מתוכו (על הפסוק: "ויביאה יצחק האהלה...ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה..." בראשית כד, סז):

אף זו תכונה, אשר ברוך ה', לא נטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה!

ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו!

כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין, רוב הנישואין בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו; משום כך גוברת האהבה, ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו.

אך רוב הנישואין בעולם הלא-יהודי נגמרים [=נעשים] על פי מה שם קוראים "אהבה", ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובלות הלקוחים מהחיים, כדי להיווכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין לבין זו שאחריהם, איך הכל אחר-כך תפל וחסר טעם, מה שונה הכל מתיאורי הדמיון וכו'.

"אהבה" זו היתה עיוורת, ועל כל שעל בעתיד - אכזבה; לא כן הנישואין בישראל, שעליהם הוא אומר: "ויקח את רבקה ותהיה לו לאשה ויאהבה". שם החתונה איננה שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה!

זוגיות VS הורות

השילוב בין זוגיות להורות הוא, איך נאמר, "שילוב קטלני", במובן הפשוט של המילה.
בחברה המערבית הזוגיות וההורות הינן לרוב אויבות זו לזו. מלבד העובדה שכל אחד מהתפקידים דורש המון אנרגיה כשלעצמו, פעמים רבות הצרכים מתנגשים.
במקרה הזה, כמו במקרים נוספים, אני מרגיש בר-מזל בכך שאני חי בחברה שמרנית, שבה המפגש בין זוגיות להורות בא יותר בקלות, למרות שעדיין צריך הרבה עבודה.
גם בחיי האישיים אתגר השילוב בין השנים הוא מורכב ועדין. אבל אני נהנה כל פעם לגלות איך שני הצדדים דווקא משלימים ומזינים זה את זה.
ההורות, לפחות אצלי, תורמת ליציבות של הקשר הזוגי, לתחושה של משפחה, של חיבור טהור שמתעלה מעל לצרכים אישיים (וזה מזכיר לי את פירוש רש"י על הפסוק "והיו לבשר אחד", שכותב שזה קורה על ידי הילדים, שהם "בשר אחד" הנוצר משני ההורים, אבל כאן ההרגשה היא שזה גם משפיע על ההורים עצמם, שהופכים ל"בשר אחד").
 בהקשר זה אוסיף המשך למה שכתבתי בעבר על ההשתקפות שלנו בילדים: הרבה פעמים אנו מוצאים תכונות בולטות של בני הזוג אצל הילד. לעתים אלו תכונות מנוגדות לאישיות שלנו, ואז קבלת בן הזוג, כפי שהוא, עומדת במבחן כפול. זה מציב אתגר קשה מצד אחד, אבל זה גם תורם לקבלה שלמה יותר, שמובילה לזוגיות אמיתית יותר.

הדרך הנכונה להתחבר

העולם מלא בפרדוקסים. אבל פעמים רבות שני הצדדים של הפרדוקס מתחברים באופן מופלא, ומה שנראה היה כפרדוקס הופך בעצם לאמת מורכבת ומתוחכמת יותר. 
חישבו למשל על הפתגם החבוט: "אין שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק) - זו לא סיסמה ריקה, זה אינו אוקסימורון. כולנו יודעים שברגעים ש"הלב שבור" יש בו שלמות מיוחדת שאין למצוא בזמנים אחרים.
ומכאן לפרדוקס שגיליתי ביחסים אישיים. יחסי זוגיות, כמו גם יחסי הורים-ילדים.
הדרך הנכונה להתחבר באמת לבני אדם - היא להיפרד מהם!
כלומר: אין אפשרות אמיתית לקבל את השני, לסבול את שגיונותיו, את חסרונותיו ואת חוסר-השלמות שלו, מבלי להבין שאנחנו נפרדים. שאני זה לא הוא, והוא - אינו אני.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו - בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיו, ושבן או בת הזוג יהיו מסונכרנים במדוייק לפי מצב הרוח/הטעם האישי/האינטלגציה שלנו וכו'.
וראה זה פלא, אין דבר שגורם לחיכוכים בינינו יותר מאשר הרצון שלנו להיות זהים, להתחבר באחידות מושלמת.
דווקא ההבנה שהשני הוא אחר - והוא תמיד-תמיד יהיה אחר, שהוא נפרד ממני, שהוא שונה, בלתי מובן, לא הולך בכלל לפי כללי ההיגיון שלי, דווקא הבנה כזו והשלמה מלאה עם הנפרדות שלנו, תביא בלי ספק לאחדות אמיתית בינינו.
הלוואי ונזכה.