תבוא רעב

בהמשך לפוסט הקודם, הנה רעיון נוסף שחשבתי בעניין הזה.
יועצים לכלכלת המשפחה אומרים תמיד: אל תבואו לקניות רעבים, כי כשרעבים - רוצים יותר, ואז מנסים לבלוע הכל עם העניים, ו...הקנייה יוצאת גדולה מדי ולא מחושבת.
לתפילה לעומת זאת ההמלצה היא אחרת: תבוא רעב.
יש הלכה שאסור לאכול לפני התפילה, יש לכך סיבה, אבל מלבד זאת אפשר לומר עוד:
כשאתה בא רעב וחסר, יש סיכוי לתפילה אמיתית.
המניע של התפילה - הרגשת חסרון.
אדם שבע ומדושן עונג - לא יוכל להתפלל.
לדקלם את המילים - אולי כן, אבל לא להתפלל.

צורי וגואלי

השבוע התחדש לי משהו בביאור הפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (תהלים יט, טו), או יותר נכון במילות הסיום: "ה' צורי וגואלי".

חשבתי לעצמי על המבט הפסימי של התרבות המערבית על האדם, אחרי שנתגלה במערומיו וכל חולשותיו נפרסו לעין כל. מאז פרויד ועד ימינו גדודים של פסיכולוגים, סוציולוגים, פילוסופים, ולבסוף גם אמצעי התקשורת והבידור, מראים את האדם האנוכי, הלא-מושלם, המוּנע מצרכים פיזיים-בהמיים, מוכיחים שוב ושוב את אפסותו, את היותו בסך הכל חיה - אמנם קצת מתוחכמת - אבל חיה!

מכאן נובע הלך רוח קודר של חוסר אמונה, לא אמונה באלוקים, באדם! מכאן נובעת שנאה עצמית הולכת וגוברת של האדם אל עצמו ואל זולתו. תיעוב נוראי על חוסר שלמותו של האדם.

ומצד שני, האם ניתן להכחיש את חוסר המושלמות של האדם? לא ולא!

"כגון אנו - בינונים", אמר רבא (ברכות סא), איננו מושלמים כלל וכלל, ואת הידיעה הזאת אנחנו נושאים בקרבנו בצער. אולם, לידיעה זאת גם יתרון גדול ועצום:

הציפיה לגאולה.

אדם מושלם (וגם זה שחושב שהוא כזה) אינו חסר כלום. הוא לא זקוק לגאולה.

וכשהוא לא זקוק לגאולה, הוא גם לא נצרך לתפילה.

וזה אוצר יקר שהוא מפסיד.

לכן:

ה' צורי - אמנם, ה' יצר אותי, אך זה לא מספיק: אני עדיין חסר ולא מושלם, ולכן:

וגואלי - זה השלב השני: אני זקוק לגאולה, זקוק נואשות, וככל שאדע זאת יותר, כך אוכל להודות יותר על כך שנבראתי חסר! כי אם לא הייתי נברא חסר, לא הייתי זוכה לתקווה, לתפילה, לציפיה לגאולה, שגם במובן החווייתי הפשוט, אלו חוויות עוצמתיות יותר מן ההנאה הפשוטה מהרגע החולף.

ממעמקים קראתיך

שבוע שעבר נסעתי עם גילי באוטובוס. האוטובוס עמד בפקק ולפתע שמענו צפירות של אמבולנס מאחורינו. האמבולנס התקדם במעלה הרחוב לאט לאט, השתחל בין המכוניות, עד שהצליח לעבור אותנו בשאגת צופרים.
גילי אמרה שצריך להגיד תהלים, כי יש מישהו חולה...
אז אמרנו פרק אחד ביחד, אני והיא:
שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי תהיינה אוזניך קשובות לכל תחנוניי...
ושמחתי שהילדה שלי לומדת להיות אכפתית...