עבודת מתנה

בפרשת השבוע מופיע ביטוי מעניין שכמדומני נמצא פעם יחידה בתורה. בפסוק (במדבר יח, ז) נאמר כי העבודה המוטלת על הכהנים היא "עבודת מתנה".
חשבתי היום על ה"עבודת מתנה" שלנו – הילדים.
מצד אחד, עבודה. עבודה לא קלה.
ומצד שני – מתנה.
בעצם כל החיים שלנו הם ככה.
"עבודת מתנה".

אין דרך האשה...

מתוך פירוש הרמב"ן בפרשת השבוע (במדבר ה, ו):

"מפני שאין דרך האשה לגזול...".

על "חרדים" - הסדרה התיעודית של אמנון לוי

גם אני ראיתי את שלושת פרקי הסדרה החדשה של אמנון לוי (קישור) על החרדים, סדרה שנועדה (על פי לוי עצמו) להעמיק את ההיכרות של הישראלי המצוי עם הציבור החרדי. אמנון לוי מכריז כי ההסתכלות על החרדים נגועה בהכללות, שנאה ודעות קדומות, ומזמין את הצופה לראות גוונים אחרים שיש בציבור זה.
הכוונה טובה, והתוצאה...
ובכן, לדעתי התוצאה מאלפת - לפחות אותי. אלא שאני כמובן לא למדתי כאן הרבה על חרדים - אלא דווקא על חילונים.
מלבד העובדה שלא עוברת כמעט דקה ללא הפגנת בורות, שטחיות או הכללה, מה שבעיקר תפס אותי היא הטכניקה - איך אמנון לוי מעורר אהדה בקרב הצופים.
המטרה, החשובה מאד אליבא דכולם, היא לעורר סובלנות או סימפטיה בקרב החילונים כלפי הציבור החרדי, אך בדרך בה היא נעשית טמון כשל אופייני מאד לתרבות הפוסט-מודרנית.
באופן פרדוקסלי, הסובלנות כלפי האחר בחברה המערבית, מופיעה רק (או בעיקר) כאשר האחר הוא פראי ובלתי-צפוי, כאשר הוא "נשגב", פלאי וקשה להשגה (בדומה להערצה שחשו עמי קדם אל מול הטבע). קל יותר לעורר אהדה אל שבטים פגאניים שגרים מעבר להרי-החושך, מאשר אל השכן הפשוט, הרגיל, האנושי כל כך, הצפוי והנדוש.
(באיזה שהוא מקום מחליפה התופעה הזו את ה"עבודה זרה" העתיקה, ואולי היא פשוט מגיעה מאותו שורש בנפש האדם: הסגידה לפלאי, לנשגב, לאחר המוחלט).
ויש לי תחושה שזה בדיוק מה שאמנון לוי עשה כאן. די ברור לי שהדבר לא נעשה מתוך בחירה, או מוּדעות (חלקית או מלאה). לוי פשוט מספק את צרכי קהל היעד שלו - הצופה החילוני הממוצע. ולכן הוא היה חייב לצייר את החרדיות כמערכת עולם של כוחות קמאיים, לא רציונליים, מיסטיים, בלתי צפויים ולא מובנים.
עד כמה שזה נשמע מפתיע, לחילוני קל יותר לקבל אותנו כיצורים מכוכב אחר, מאשר כבני אדם רגילים.
כי הרבה הרבה יותר קשה לחבב אדם רגיל - אך שונה ממך בדעותיו; אדם שחי אתך על אותו קרקע ומשתמש עמך באותם משאבים - אבל רואה את הדברים אחרת ממך.
הסובלנות האמיתית נמדדת מול השכן, בן המשפחה, או העמית לעבודה; מול האדם הרגיל שמולך, האנושי כל כך - אבל השונה כל כך!
בדיוק לכן, הסדרה הזו מאלפת. היא מלמדת יותר מכל על צרכניה של הסדרה, על החילונים, שעדיין לא מוכנים לקבל אותנו כבני-אדם, רק כמוצגים מוזיאליים.

שאלה הלכתית

אתמול עליתי לרכבת הקלה ונקלעתי לסיטואציה מוזרה. ישבה אשה צרפתיה, נראית כבת שישים, שלא נראתה לי כדתיה במיוחד. לידה ישבה אשה חרדית. נכנסתי אל הקרון ונעמדתי בסמוך אליהם. אז פנתה הצרפתיה אלי ואל החרדית שלצדה ביחד:
- מי יכול לומר לי את ההלכה?
מיד נרתמתי לעזור: מה העניין?
- נכון, השבוע זה ל"ג בעומר?
- נכון
- אז שבוע הבא כבר מותר ללכת לסרט?
- מה?! שאלתי שוב.
- לבית קולנוע, לראות סרט, כבר מותר?
לא התבלבלתי ועניתי מיד: כן, מותר
- תודה רבה!

סדר בראש

אמנם פסח כבר מאחרינו, אבל עבודות הסדר והניקיון שקדמו לו הכניסו בי מוטיבציה לשפר את הסדר הכללי בבית. כשאני אומר לשפר, אני מתכוון "לשדרג", כלומר לעשות שינוי ברמה המערכתית, ולא רק שינוי קוסמטי של להזיז דבר או שנים מקצה אחד לקצה שני בבית. לצורך זה הלכתי לחנות כלי הבית הקרובה והצטיידתי בסלסלאות, ארון מגירות קטן, ועוד כמה אביזרים שברגע שראיתי אותם - ידעתי שאני צריך אותם בשביל להיות מסודר יותר. ומתברר ששינוי טכני כזה עושה פלאים. סלסלה אחת בתוך ארון, או מגירה נוספת להניח דברים שעד כה לא היה להם מקום מוגדר, פשוט משפרים באחת את ההתנהלות. צריך לעשות את זה - בכדי להבין!
ומכאן, כמובן, עולה מיד המחשבה, אולי כדאי לעשות באותו אופן קצת סדר בראש, ומתעוררת השאלה איפה אפשר להשיג את המגירות, הסלסלאות והתיקיות, בעזרתם אפשר לסדר את בליל המחשבות, רעיונות, רגשות, דאגות, אשמות, שמתרוצצים לנו בראש דבר יום ביומו. צריך פשוט לברוא את ה"מגירות" האלה במוח. נגיד, מגירת מטלות - ממנה שולפים את המטלות בזמן המתאים. בזמנים אחרים, נניח להן לשכון אחר כבוד במגירה שלהן מבלי להתערבב עם, נניח, הפריטים שאמורים להמצא במגירת התפילה, או במגירת תשומת הלב לבן הזוג ולילדים.

ארבעה בנים

פסח - חג החינוך - יש כל כך הרבה מה לכתוב, אבל למי יש פנאי בין כל העבודות. ובכל זאת, משהו קטן שעלה במחשבתי:

התפיסה הרגילה שלי (ואני מניח שאצל רבים) ביחס לארבעת הבנים של ההגדה, היתה תמיד שיש כאן שלושה ילדים - רשע, תם ושאינו יודע לשאול - "בעיתיים", או לפחות מאתגרים, וילד אחד - החכם - משאת כולנו, ילד "חלק" ללא בעיות, שרק מחכה שנתווה לו את הדרך.

היום חשבתי פתאום שזה לא נכון. כבר אמרו שארבעת הבנים, הם ארבעה מצבים שיש אצל כל ילד - ובעצם אצל כל אחד מאתנו. לפעמים הוא חכם, לפעמים רשע, לפעמים תם, או אינו יודע לשאול.

ומסתבר שהחכמה גם היא מהווה לעתים מכשול או אתגר. החכמה האנליטית, הבטוחה בעצמה, הופכת לעתים לחומה קשיחה, המונעת מאתנו להקשיב לרבדים אחרים בתוכנו.

רק לאחרונה פגשתי ילד מוכשר וחכם, אך סובל נפשית. לא אכנס כאן לפרטים, רק אומר כי לחכמה שלו, או ליתר דיוק - לתחכום שלו, יש חלק בסבל הנפשי שעובר עליו.

אז גם להיות חכם - זה לעתים אתגר.

רעיון לפרשת זכור

הנה משהו שחשבתי השבת, בעקבות קריאת פרשת "זכור":
מדוע דוחים את המלחמה בעמלק רק למצב של "בהניח ה' לך מכל אויבך", למה הוא לא הראשון בתור או לפחות ביחד עם כל האויבים? אולי התשובה היא שאלו שני סוגי מלחמות. המלחמה עם האויבים היא מלחמת הישרדות, מלחמה על טריטוריה ועל זכות קיום. המלחמה עם עמלק היא שונה - היא מלחמה אידיאולוגית, על מוסריות בעולם, ועל צדק ומשפט. לכן, לא רק שצריך להפריד בין שני סוגי המלחמות, אלא גם לדחות את המלחמה בעמלק לסוף. שלא יווצר הרושם המוטעה שבעצם המניע שלנו למלחמה האידאולוגית הזו - הוא אותו מניע: אגו. רק אדם שלא נלחם באחרים על צרכים אנושיים, שכבר נח מכל האויבים - בגלל שהוא לא מכונת אגו, אז הוא פנוי ללחום מלחמת צדק. אם לא הגעת לדרגה הזו - די ברור שהמלחמה שלך בעמלק לא מגיעה ממניעים נאצלים, אלא סתם מאמביציות אישיות.

על נכות אנושית - ועל נשיות אמיתית

במסגרת שיחה עם כמה חברים, דיברנו על כך שהרגשות שלנו מהוות במובנים מסויימים מכשול וחולשה. בעולם תחרותי-קפיטליסטי, בו הכל נמדד בהישגים ויכולות, אדם אטום לזולת, שממוקד במטרה וחותר אליה בכל הכוח, מבלי חישובים רגשיים של טובת הזולת, ומבלי הזדקקות למערכת ערכים מעכבת הכוללת "נימוסים", "מוסריות", "התחשבות" וכו', יגיע הרבה יותר רחוק.
למעשה הדבר הזה משתקף גם במציאות. לצערנו הרב, אנו פוגשים לא פעם אנשים שהגיעו למעמד גבוה, ומהר מאד אנו מגלים שעשו זאת תוך כדי דריסת הרבה אנשים בדרך, וכל זאת בזכות תכונה אחת הכרחית: אטימות.
נמצא שהרגשן, האכפתי והמתחשב הוא בעצם "נכה". אלא שזו כל האנושיות שלנו! זה מה שהופך אותנו לבני-אדם, זה מה שמייחד אותנו מהבהמה. ואדם אטום - הוא, איך לומר בעדינות, לא כל כך אנושי, או: סוג של מכונה.
והוספתי על כך: שבעיני זו הסיבה שהנשים הן יותר נעלות מהגברים מבחינה רוחנית (כך לפחות כותב המהר"ל מפראג). מצד אחד, הן יותר חלשות פיזית, רגישות ואכפתיות. מה שהופך אותן בג'ונגל העולמי למוגבלות יותר, אבל מאידך גיסא - הן הרבה יותר אנושיות מהגברים.
וזו לדעתי הטעות הגדולה של העולם המערבי, שדוחף בכח את הנשים לזירת הקרב הגברית, ומנסה "לאלף" אותן להיות יותר דורסניות. זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש, ואני מתפלל על כך שהמזימה הזו לא תצלח. היכולת האמפתית המופלאה של הנשים, הכשרון המדהים שלהן להתחבר לאדם אחר, נעלמים ונאלמים בתוך החברה הגברית התחרותית, המוחצנת, המלאת-אגו.
חז"ל כבר אמרו "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה". המשפט הזה, שנתפס היום כשוביניסטי, הוא בעצם שיר הלל לאשה. תנו דעתכם על המיעוט שבמיעוט של נשים המואשמות ברצח. האם המשפט "דרכו של איש לרצוח ואין דרכה של אשה לרצוח" הוא שובינסטי? האם הייתם פועלים כדי לשנות מציאות זו?
(בעתיד עוד אכתוב על כך בהרחבה - בלי נדר, כעת כתבתי במהירות ובקצרה במגבלות הזמן המצומצם).

הדרת נשים - פרק ג'

הנה קטע מאלף על הטכניקה של התקשורת, שקראתי בספר "סופר פריקונומיקס" מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר (הוצאת כתר):
"... חודשי הקיץ של של 2001 זכו בארצות הברית לכינוי 'הקיץ של הכרישים'. התקשורת סיפרה סיפורים מסמרי שיער על טבח בידי כרישים. הדוגמה הבולטת היתה סיפורו של ג'סי ארבוגסט, ילד בן שמונה ששיחק במימי מפרץ מקסיקו החמימים והרדודים בפנסקולה שבפלורידה, ולפתע תקף אותו כריש שורי, תלש את זרועו הימנית וטרף גם חלק נכבד מירכו. מגזין 'טיים' הקדיש גיליון למקבץ כתבות על מתקפות כרישים, וכך נפתחה הכתבה המרכזית:
הכרישים באים בשקט, בלי אזהרה. הם תוקפים באחת משלוש דרכים: פגע וברח, נגח ונשך והתגנבות. התקיפה השכיחה ביותר היא פגע וברח. הכריש אולי רואה את סוליית הרגל של השוחה, חושב שהיא דג ונושך לפני שהוא מגלה שאין זה הטרף הרגיל שלו.
נכון מפחיד?
אדם הגיוני אולי לא יתקרב שוב לאוקיינוס. אבל כמה תקיפות כרישים באמת קרו בשנה ההיא?
נסו לנחש – חלקו את המספר שניחשתם לשניים וחלקו עוד כמה פעמים בשניים. בכל שנת 2001 היו בכל העולם רק 68 התקפות של כרישים, ומהן 4 קטלניות.
לא זו בלבד שהמספרים קטנים מכפי שהשתמע מהבהלה שזרעה התקשורת; הם גם לא היו גבוהים מהמספרים בשנים שקדמו לה ובשנים שבאו אחריה. בין 1995 ל-2005 היו בממוצע 60.3 תקיפות של כרישים ברחבי העולם מדי שנה; המקסימום היה 79 תקיפות והמינימום – 46. מספר ההרוגים השנתי הממוצע היה 5.9; המקסימום היה 11 והמינימום – 3. במילים אחרות, הכותרות בקיץ 2001 יכלו באותה מידה להיות גם 'התקפות הכרישים השנה עומדות על הממוצע', אבל כותרת כזאת לא היתה מן הסתם מוכרת עיתונים.
לכן בואו נניח רק לרגע לג'סי ארבוגסט האומלל ולאסון שפקד אותו ואת משפחתו ונחשוב כך: בעולם שיש בו יותר מ-6 מיליארד בני אדם, רק ארבעה מהם מתו ב-2001 מהתקפות של כרישים. קרוב לוודאי שיותר אנשים נדרסים מדי שנה על ידי ניידות תקשורת.
... ובכל זאת נוצלה בהלת הכרישים בלי מעצורים בקיץ 2001 וזרעה אימה מוחלטת שלא שכחה עד התקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי והפנטגון ב-11 בספטמבר. כמעט 3,000 איש קיפחו את חייהם באותו היום – בערך ב-2,500 יותר ממי שקיפחו את חייהם בתקיפות כרישים מאז שהתחילו לתעד אותן, בסוף המאה השש עשרה".
לא בדקתי, אבל יש לי תחושה חזקה שגם "התקפות החרדים" עמדו השנה על הממוצע...
להשלמת העניין, ראו כאן וכאן וכאן.

עזר כנגדו - ציטוט

"...כל עוד האדם לבדו, עדיין העולם שרוי בלא טוב... השלמת הטוב היא האשה, ולא האיש; ורק משנבראה האשה הושלם הטוב - לאדם וליקום כולו. וכך הורו רבותינו: אין אדם נקרא "אדם" אלא בזכות אשתו; ורק שניהם כאחד קרויים "אדם" (יבמות סג ע"א). התפקיד הוא רב מכוחו של אחד, ויש צורך לחלקו לשנים. משום כך נתווספה האשה אל האיש, למען ימלאו בשלמות את ייעוד האדם. ואשה זו תהא "עזר כנגדו". גם מבט שטחי יגלה, שביטוי זה מביע את כל כבוד האשה. אין כאן כל רמז ליחס מיני. האשה הועמדה בתחום פעילות האיש; שם היא חסרה, ושם תהא "עזר כנגדו". ו"עזר כנגדו" איננו מביע שעבוד, אלא שויון גמור ועצמאות שוה. האשה היא "כנגדו", לצדו של האיש, מקבילה לו, בשורה אחת" (הרב הירש, פירוש על התורה, פרשת בראשית).

הדרת נשים - פרק ב'

כשהיינו ילדים נתקלנו לא-פעם בתופעה מעניינת בבית הכנסת השכונתי (מקום בו התכנסו כל אבות השכונה מדי יום ביומו), תופעה שמוכרת גם היום למבקרים בבתי כנסת. היה זה אחד המתפללים, לעתים שכן או אבא של חבר ולעתים סתם אדם זר, שהתפלל בצורה לא-שגרתית שמשכה את תשומת לבנו. האיש היה חוזר שוב ושוב על המילים של התפילה, ובעוד שאר המתפללים קראו ברצף ובקצב אחיד את המילים, הוא היה מסוגל "להתקע" על שורה אחת במשך כמה דקות, כשהוא חוזר וקורא אותה, בעוד על פניו ניכרים סימני מאמץ וריכוז עילאיים, אם בהעויות הפנים ואם בזיעה שניגרה מפרצופו וכו'.
בתור ילדים היינו בטוחים שמדובר בלא פחות מ-צדיק! שהרי להבדיל מהאנשים "הרגילים" שמהרו לסיים את התפילה וללכת לעניניהם השוטפים, ה"צדיק" הנ"ל עשה שעות נוספות בבית הכנסת במאמצים כבירים להגות את המילים בצורה הנכונה ולכוון (כך היה נראה) כוונות נשגבות ונסתרות.
גדלנו קצת, מצאנו את עצמו מביטים על כל דבר בעין ביקורתית, ואז התחלנו לכעוס על אנשים מהסוג שתיארתי. כנערים בוגרים התקוממנו נגד מה שהיה נראה לנו כסמל לשעבוד דתי, ראינו מול עינינו אדם שמבזבז שעות יקרות ואנרגיה בנסיון חוזר ונשנה להגות מילים כלשהן בצורה מדוייקת, מה יותר עלוב ומדכא מזה?
אבל אז גדלנו עוד קצת ובמקום לכעוס עליהם התחלנו לרחם עליהם. מדוע? מפני שגילינו שלא מדובר ב"צדיקים" אלא באנשים מסכנים, שסובלים קשה מבעיה נפשית ששמה: "הפרעה טורדנית-כפייתית". את ההפרעה הלזו לא הולידה וייצרה הדת וגם חילונים כופרים למהדרין עלולים לסבול ממנה. התסמין העיקרי של הפרעה זו הוא דחף בלתי נשלט לחזור שוב ושוב על "טקסים" שונים, מתוך חרדה "שמא לא בצעתי נכון את המטלה שאני רוצה/צריך לעשות" (את ההגדרה המדוייקת להפרעה זו תבדקו בעזרת גוגל). כמובן שהפרעה "יושבת" על מערכת האמונות והחשיבה של האדם ומתבטאת אצל כל אחד בדרך שונה. לדוגמה, אדם חילוני שסובל מהפרעה זו יחזור וישטוף את ידיו בכל חמש דקות בכדי לוודא שהן "הגיינייות" ואילו הדתי ישטוף את הידים שוב ושוב בכדי לוודא שהן "טהורות", וכך הלאה.
נמצא שלעתים, עם פיסת מידע פשוטה, אפשר להפוך ביקורת חריפה על ה"צדיקים" והדתיים, להבנה, אמפתיה ורחמים.
מה שעשתה התקשורת בקמפיין האחרון, זה לקחת אנשים חולים ולהציג אותם כמייצגים של חברה שלמה וכתוצרים של מערכת דתית, ובעיקר להשתמש בהם בציניות ככלי לניגוח ולהוצאת שם רע על ציבור שלם.
הרמב"ם כותב כי המספר לשון הרע, אף על פי שהוא אמת, "הרי זה מחריב את העולם", וקל וחומר כשמדובר בשקר גס.
בהמשך אעסוק עוד בפריזמה המעוותת שיוצרת התקשורת, ובינתיים שיהיה לכולנו (גם לנשים) שבוע טוב...

הדרת נשים - פרק א'

כעת, לאחר שקמפיין "הדרת נשים" שכך ונשכח (אני מקווה), ולאחר שהתאפקתי במשך כמה שבועות, שלא להצטרף לקרנבל המטורלל הזה שבו אף אחד לא שומע את אף אחד, נדמה לי שאפשר כבר להתחיל לטפל בעניין ברוגע ובחכמה, בעיניים בוחנות, מבקשות אמת (יש דבר כזה?).
החגיגה התקשורתית חסרת האחריות שהשתוללה כאן רק הרעילה את כולנו ולא תרמה לתיקון שום-מצב. יחד עם זאת, ניתנה לנו הזדמנות יוצאת-דופן ללמוד הרבה, על החברה שלנו - על עצמנו כחרדים, על התקשורת - החילונית וגם החרדית, ורבות רבות למדנו על החילונים עצמם ולאו דווקא דברים חיוביים. בפוסטים הקרובים אשתדל בעזרת ה' "לגעת" בכמה נקודות.
מבלי לטפל בעובדות עצמן, נפתח קודם כל בשאלות שהציפו אותי, כמו חרדים שפויים רבים, במהלך התקופה האחרונה: האם באמת אכפת להם, לחילונים, מהנשים? האם באמת אכפת להם מהנשים שלנו? מאיפה זה מגיע באמת? מהיכן נובע פרץ האנדרלין הזה ששוטף אותם? מאיפה הגיעה התשוקה העזה שאחזה בהם לפתע לתקן את חיינו? מה הם בעצם יודעים על החיים שלנו? על היחס שלנו לנשים? האם כל החילונים שטחיים כל כך? האם כולם בולעים בכזו קלות את כל מה שמוכרים להם "תחקירני" הטלוויזיה? איפה הסובלנות החילונית המפורסמת? איפה הפתיחות והיומרה להכיל עמדות שונות ואחרות? ועוד כהנה וכהנה שאלות שנבעו מתוך תחושה חריפה של אי-צדק שנעשה עמנו, והתנגשות כל כך חזיתית בין החוויה האישית שלנו לבין מה שמאשימים אותנו כקולקטיב: מצד אחד, צורת החיים שלנו, שאנו חווים יום יום כדרך בריאה והוגנת, בסך הכל מדובר במבנה תרבותי שלא הומצא היום ולא אתמול ולדעתנו (הסובייקטיבית לגמרי כמובן) המבנה הזה מכבד ומתחשב בנשים באופן יוצא מן הכלל. ומן הצד השני, ההאשמות הכל כך קשות וכל כך מכלילות שהוטחו בפנינו בלי שום רגישות ובלי נסיון להקשבה ולהבנה.
המשך יבוא...

על התשובה - ציטוט

"...התשובה... היא מן הדעות שבלעדי האמונה בהן לא תסתדר מציאותם של אנשים בני-תורה, מפני שבהכרח אדם טועה ונכשל, או שמתוך בורותו הוא מעדיף דעה או מידה שבאמת אינם עדיפים, או שתאווה או כעס גוברים עליו. ואילו האמין האדם ששבר זה לא ניתן לאיחוי לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי היה מוסיף על מריו מכיוון שלא נותרה לו עצה. אבל עם האמונה בתשובה הוא ימצא את תיקונו ויחזור למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שעבר עבירה..." (הרמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג, פרק לו. בתרגום מיכאל שוורץ).

קוים לדמותו של מנהיג

השבוע קראנו על הצעדים הראשונים של משה רבנו כמנהיג. רבות נכתב על משה האיש, ואני רוצה רק לציין נקודה שעלתה במחשבתי הפעם.
הקב"ה מצייד את משה בשלושה "אותות", שיהוו ההוכחה לכך שהוא המנהיג האמיתי. עם ה"אותות" האלה הוא היה צריך לבוא ולשכנע את העם שהוא הגואל.
מה היו האותות?
1. המטה נהפך לנחש.
2. היד שנכנסה לחיקו יצאה מצורעת כשלג.
3. מי היאור נהפכו לדם ביבשה.
וחשבתי, כי שלושת האותות מסמלים רעיונות בסיסיים שהם בבחינת תנאים ראשוניים למי שרוצה להיות מנהיג:
1. המטה מסמל את הכוח שבו רודה המנהיג בעם. שימוש לא נכון בכוח הזה, יהפוך את המטה לנחש, כלומר לנזק שגם אתה - המנהיג - תנוס מפניו!
2. אם תאסוף את ידיך אל חיקך, תשב בחיבוק ידים, או שתשמור את המנעמים לעצמך, סופך ללקות בצערת שתאכל את בשרך!
3. מי היאור - הם הסמל המצרי לשגשוג כלכלי. היזהר שההצלחה הכלכלית לא תיבנה על גופות של בני אדם. היזהר שהמים לא יהפכו לדם, שסיפוק הצרכים האנוכיים שלך לא יתלכלך ברצח, בשוד, בשחיתות ובאי-צדק.