האור העדין והשברירי של נרות חנוכה, שעומד בעוד שעה קלה לגווע ברחש קל, ולהותיר אותי באור הפלורוסנט הבהיר, מעלה בי הרהורים על אור וחושך המשמשים בעולמנו בעירבוביה, ובעיקר על אור שהוא עצמו חושך.
אור-שהוא-חושך הוא האור היווני: בוהק, מסנוור, צבעוני. אור תרבותי, מאיר כל פינה חשוכה, מיקרוסקופי, חוקר כל תא, מברר כל בעיה באנליטיות חדה. מהפך בכל תופעה, מברר אותה היטב, מנתח אותה, חודר לקרביה, מפשפש בה, גם קצת צוחק עליה, רואה אותה במערומיה ולפיכך מזלזל. הוא גם כובש, מהפנט אותך אליו באלף ערוצים, אסטטי, וירטואוזי, ובקסמיו מציע חלומות לכל בחצי חינם. האור הזה מחשיך מבלי שנרגיש חלקים שאולי לא נדע לעולם על קיומם.ולא פלא שלאור השני אין כלל סיכוי בתחרות הזו, ולא פלא שהוא הולך ומתכסה, הולך ונגנז לאטו. והאור הגדול המנסר בעולמנו מחשיך אותו, שרגא בטיהרא מאי אהני.
ובכל זאת, ליחידי סגולה, המואסים באור הגדול, המוחצן, הזייפן והמשעבד, יש הזדמנות מדי פעם ליהנות מן האור הגנוז, להדליק אותו, גם אם רק לזמן מועט, לשבת מולו, להתבונן בו, שברירי, רועד, ועם זאת אמיתי, ונחזה אף בעיני הלב.
לא תוכלו להשתמש בו. בעולמנו הוא איננו מטבע עובר לסוחר, אלא לראותו בלבד. לראות ולקנות דעת. להעמיק בו ולדעת שאור השמש, הנראה בעיני בשר, מחשיך אור יפה ממנו.
אולי, מי יודע, יבוא יום וכמו שגילו את קרני הרטנגן והאולטרא-סגול, יתגלה גם האור הזה. אני מחכה ובנתיים מסתפק בנרות חנוכה.
זה ממש יפה. ריגש אותי ונתן לדמיון שלי לשוט רחוק, תודה.
השבמחק