השבוע התחדש לי משהו בביאור הפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (תהלים יט, טו), או יותר נכון במילות הסיום: "ה' צורי וגואלי".
חשבתי לעצמי על המבט הפסימי של התרבות המערבית על האדם, אחרי שנתגלה במערומיו וכל חולשותיו נפרסו לעין כל. מאז פרויד ועד ימינו גדודים של פסיכולוגים, סוציולוגים, פילוסופים, ולבסוף גם אמצעי התקשורת והבידור, מראים את האדם האנוכי, הלא-מושלם, המוּנע מצרכים פיזיים-בהמיים, מוכיחים שוב ושוב את אפסותו, את היותו בסך הכל חיה - אמנם קצת מתוחכמת - אבל חיה!
מכאן נובע הלך רוח קודר של חוסר אמונה, לא אמונה באלוקים, באדם! מכאן נובעת שנאה עצמית הולכת וגוברת של האדם אל עצמו ואל זולתו. תיעוב נוראי על חוסר שלמותו של האדם.
ומצד שני, האם ניתן להכחיש את חוסר המושלמות של האדם? לא ולא!
"כגון אנו - בינונים", אמר רבא (ברכות סא), איננו מושלמים כלל וכלל, ואת הידיעה הזאת אנחנו נושאים בקרבנו בצער. אולם, לידיעה זאת גם יתרון גדול ועצום:
הציפיה לגאולה.
אדם מושלם (וגם זה שחושב שהוא כזה) אינו חסר כלום. הוא לא זקוק לגאולה.
וכשהוא לא זקוק לגאולה, הוא גם לא נצרך לתפילה.
וזה אוצר יקר שהוא מפסיד.
לכן:
ה' צורי - אמנם, ה' יצר אותי, אך זה לא מספיק: אני עדיין חסר ולא מושלם, ולכן:
וגואלי - זה השלב השני: אני זקוק לגאולה, זקוק נואשות, וככל שאדע זאת יותר, כך אוכל להודות יותר על כך שנבראתי חסר! כי אם לא הייתי נברא חסר, לא הייתי זוכה לתקווה, לתפילה, לציפיה לגאולה, שגם במובן החווייתי הפשוט, אלו חוויות עוצמתיות יותר מן ההנאה הפשוטה מהרגע החולף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה