ענישה או נקמה?

"אין עונשין אלא אם כן מזהירין" - הוא כלל יסודי בחז"ל. לאחרונה הבנתי אותו קצת יותר.

מה תפקידו של עונש? נקמה בילד שהתנהג שלא כראוי? ברור שלא!

אבל לצערנו, כך זה לפעמים נראה. לעתים העונש מגיע אצל ההורים כסוג של נקמה בילד. "עשית כך וכך? לא הקשבת למה שאמרתי? ובכן, זה מה שתקבל...".
אבל מה הילד לומד מכזה עונש? הדבר היחיד שהוא יכול ללמוד מצורה כזו של ענישה הוא לנקום כשמרגיזים אותו. בסך הכל לימדנו אותו כלל בחיים: כשמישהו מכעיס אותך, או פועל נגד רצונך - "תעניש" אותו בחזרה...
אז מהו בכל זאת תפקידו של העונש?
ובכן אני רואה זאת כך בצורה הבאה (כמובן לאחר שתי הסתייגויות: ראשית, שהמדובר רק על גילאים מוקדמים ולא על ילדים מתבגרים, ושנית, שהעונש צריך להיות המוצא האחרון, כאשר ההסברה והשכנוע לא פעלו את פעולתם):
עונש הוא בעצם "תג מחיר" שאנו מציבים לילד לפני שעשה את המעשה הלא-ראוי. 

כאשר הילד יודע מראש מה תהיה התוצאה של בחירה ברע, הוא לומד  מושג חשוב ויסודי בחיים: "בחירה".
בהצבת העונש מראש, הוספנו לו עוד אלמנט למשוואה, מול עיניו עומד כעת שיקול נוסף. מצד אחד - הדחף לעשות מעשה. ומצד שני - חשיבה על המחיר של המעשה.
תפקידנו ללמד אותו לשקול דברים בצורה נכונה, ובהצבת העונש מראש אנו עוזרים לו לתרגל מיומנות חשובה לחיים: לוותר על רצון ספונטני, להימנע מלעשות מעשה מסויים ולשקול צדדים נוספים.
לאחר שעשינו זאת "בנחישות וברגישות", אנו כהורים יוצאים מהתמונה. במידה והחליט לבחור ברע - הוא בעצמו בחר בעונש. הוא מביא את העונש על עצמו.
אנחנו ממשיכים להיות ההורים האוהבים, שלא משחרים לנקמה, אלא עומדים מהצד, עצובים על כך שנכשל הפעם, כואבים איתו את המחיר שהוא צריך לשלם, ומאמינים בו שבפעם הבאה יידע לבחור נכון...