מכירים את המשחק "כן-לא-שחור-לבן".
לפי כללי המשחק אסור להגיד אף אחת מארבע המילים הנ"ל. הנכשל - נפסל.
ומה עושים אם מישהו שואל אותך למשל:
"תגיד אתה אוהב אותי"?
אז במקום להגיד בקצרה "כן", אתה צריך לנסח תשובה ארוכה יותר, כמו לדוגמה: "בוודאי שאני אוהב אותך".
ומה קורה כשמישהו שואל:
"אתה יכול לעזור לי רגע"?
שוב, אתה לא יכול פשוט לומר "לא". אתה חייב להמציא משהו יותר מתוחכם, כמו: "אני ממש מצטער, אבל אין לי את האפשרות כרגע".
כעת, תארו לכם שהיינו מיישמים את כללי המשחק הזה בחיים הפרטיים שלנו. דמיינו לרגע את האפשרויות הגלומות בכך.
קודם כל: אי אפשר להגיד "לא רוצה" (אסור להגיד 'לא'). ומצד שני, במקום תשובה לקונית של "כן", אתם חייבים לפרט יותר.
הדבר ללא ספק משפר את התקשורת האנושית.
לדוגמה: אשתך חוזרת עייפה מהעבודה ומבקשת ממך לעשות משהו, נניח: להכין לה כוס קפה. כעת, אינך יכול לומר פשוט "אני לא יכול" (זוכרים? אסור לומר את המילה 'לא'). אתה חייב לנסח תשובה אחרת, שבאופן טבעי יוצאת קצת יותר עדינה ומתחשבת, כמו: "קצת קשה לי עכשיו, אני די עייף, זה ממש דחוף לך?".
ואז, במקום לענות לך בקוצר רוח "כן, זה ממש דחוף לי" (ולעבור על כללי המשחק), היא תצטרך לחשוב על ניסוח של משפט מתוחכם יותר, וכשחושבים עוד רגע יכול לצאת אפילו משפט כזה: "האמת, די בא לי עכשיו קפה כי אני פשוט גמורה, אבל אני מבינה שגם אתה עייף, אז אני אעשה בעצמי". תראו לי את הגבר, שאחרי תשובה כזו לא יקום ויעשה לאשתו קפה.
ולא רק זה, חלק מהכללים הם שאסור לומר "שחור" ו"לבן", כלומר במקום להגיב אימפולסיבית ולתייג כל דבר בסקלה בינארית שיש בה רק שחור ולבן, נצטרך לנסח משפטים מורכבים יותר, שמכניסים גוונים נוספים לתמונת המציאות, וכמו שכתבתי, ברגע שחושבים על המשפט לפני שמוציאים אותו מהפה, יש סיכוי לנסח משפט יותר מוצלח - משפט שיתקבל על אוזן השומע.
בואו נשחק ב"כן-לא-שחור-לבן" (אני כבר התחלתי).
לפי כללי המשחק אסור להגיד אף אחת מארבע המילים הנ"ל. הנכשל - נפסל.
ומה עושים אם מישהו שואל אותך למשל:
"תגיד אתה אוהב אותי"?
אז במקום להגיד בקצרה "כן", אתה צריך לנסח תשובה ארוכה יותר, כמו לדוגמה: "בוודאי שאני אוהב אותך".
ומה קורה כשמישהו שואל:
"אתה יכול לעזור לי רגע"?
שוב, אתה לא יכול פשוט לומר "לא". אתה חייב להמציא משהו יותר מתוחכם, כמו: "אני ממש מצטער, אבל אין לי את האפשרות כרגע".
כעת, תארו לכם שהיינו מיישמים את כללי המשחק הזה בחיים הפרטיים שלנו. דמיינו לרגע את האפשרויות הגלומות בכך.
קודם כל: אי אפשר להגיד "לא רוצה" (אסור להגיד 'לא'). ומצד שני, במקום תשובה לקונית של "כן", אתם חייבים לפרט יותר.
הדבר ללא ספק משפר את התקשורת האנושית.
לדוגמה: אשתך חוזרת עייפה מהעבודה ומבקשת ממך לעשות משהו, נניח: להכין לה כוס קפה. כעת, אינך יכול לומר פשוט "אני לא יכול" (זוכרים? אסור לומר את המילה 'לא'). אתה חייב לנסח תשובה אחרת, שבאופן טבעי יוצאת קצת יותר עדינה ומתחשבת, כמו: "קצת קשה לי עכשיו, אני די עייף, זה ממש דחוף לך?".
ואז, במקום לענות לך בקוצר רוח "כן, זה ממש דחוף לי" (ולעבור על כללי המשחק), היא תצטרך לחשוב על ניסוח של משפט מתוחכם יותר, וכשחושבים עוד רגע יכול לצאת אפילו משפט כזה: "האמת, די בא לי עכשיו קפה כי אני פשוט גמורה, אבל אני מבינה שגם אתה עייף, אז אני אעשה בעצמי". תראו לי את הגבר, שאחרי תשובה כזו לא יקום ויעשה לאשתו קפה.
ולא רק זה, חלק מהכללים הם שאסור לומר "שחור" ו"לבן", כלומר במקום להגיב אימפולסיבית ולתייג כל דבר בסקלה בינארית שיש בה רק שחור ולבן, נצטרך לנסח משפטים מורכבים יותר, שמכניסים גוונים נוספים לתמונת המציאות, וכמו שכתבתי, ברגע שחושבים על המשפט לפני שמוציאים אותו מהפה, יש סיכוי לנסח משפט יותר מוצלח - משפט שיתקבל על אוזן השומע.
בואו נשחק ב"כן-לא-שחור-לבן" (אני כבר התחלתי).
רעיון מקורי ונחמד מאוד.
השבמחקקישון כתב באחד מסיפוריו שהמשחק הזה הוא סוד הרטוריקה המופלאה של שר החוץ לשעבר אבא אבן.