"...הנה ידוע כי כל הפוסל במומו פוסל... וכי מי שהוא זך לבב לא ירגיש כלל ערמת וחטאי הבריות. אך מי שהוא בעצמו כן, יערים, ומלוכלך בחטאים, הוא מרגיש מיד בחבירו העושה כמעשהו, והכרת פשעי חבירו הוא כמו מראה מלוטשה המראה לאדם צורה כצורתו אם לבן ואם מפוחם והרואה צורה מפוחמת במראה הלא ידע כי בנפשו הוא וליבון הוא צריך".
את המילים הללו כתב רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המפורסם של הגאון מוילנא, בפירושו על פרקי אבות (רוח חיים).
שימו לב בעיקר למשפט הזה:
"הכרת פשעי חבירו הוא כמו מראה מלוטשה (=מלוטשת), המראה לאדם צורה כצורתו...".
ובתרגום לעברית חופשית: הזולת, השני, האחר, הוא כמו מראה. כשאתה מביט בו אתה מביט בעצמך. אם אתה רואה בו פגם כלשהוא - אתה בעצם רואה פגם בעצמך. "כל הפוסל - במומו פוסל".
יש לי הרבה מה לכתוב בעניין הזה, אבל לענייננו, המקום שבו אני מרגיש זאת בצורה הכי חזקה, היא ביחס של הורים עם ילדיהם.
הילדים שלנו הם השתקפות מושלמת שלנו.
הם גם יורשים את הגנים שלנו וגם חיים בסביבה שלנו, כך שההשפעה שלנו עליהם היא כפולה.
ומסיבה זו, מי שכועס על התנהגות (סיסטמתית) של הילד שלו, כועס בעצם על עצמו.
ואולי... בשביל לקבל את הילד שלך כמו שהוא, אתה צריך ללמוד קודם לקבל את עצמך כפי שאתה.
וגם: אם אתה רוצה להשתנות לטובה - תסתכל על הילד שלך ותלמד ממנו איפה לשנות.
ואפשר לנסח את זה הפוך: אם אתה רוצה לשנות משהו אצל הילד שלך - תשנה את אותו דבר אצל עצמך - השינוי אצלו יגיע ממילא.
אומרים שזו משימת חיים של האדם להכיר את עצמו. משימה שנמשכת כל החיים.
אני, מכל מקום, כבר יודע כיצד להכיר את עצמי - אני פשוט מביט בילדים שלי...
