יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

הילדים - השתקפות מדוייקת שלך


"...הנה ידוע כי כל הפוסל במומו פוסל... וכי מי שהוא זך לבב לא ירגיש כלל ערמת וחטאי הבריות. אך מי שהוא בעצמו כן, יערים, ומלוכלך בחטאים, הוא מרגיש מיד בחבירו העושה כמעשהו, והכרת פשעי חבירו הוא כמו מראה מלוטשה המראה לאדם צורה כצורתו אם לבן ואם מפוחם והרואה צורה מפוחמת במראה הלא ידע כי בנפשו הוא וליבון הוא צריך".
את המילים הללו כתב רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המפורסם של הגאון מוילנא, בפירושו על פרקי אבות (רוח חיים).
שימו לב בעיקר למשפט הזה:
"הכרת פשעי חבירו הוא כמו מראה מלוטשה (=מלוטשת), המראה לאדם צורה כצורתו...".
ובתרגום לעברית חופשית: הזולת, השני, האחר, הוא כמו מראה. כשאתה מביט בו אתה מביט בעצמך. אם אתה רואה בו פגם כלשהוא - אתה בעצם רואה פגם בעצמך. "כל הפוסל - במומו פוסל".
יש לי הרבה מה לכתוב בעניין הזה, אבל לענייננו, המקום שבו אני מרגיש זאת בצורה הכי חזקה, היא ביחס של הורים עם ילדיהם.
הילדים שלנו הם השתקפות מושלמת שלנו.
הם גם יורשים את הגנים שלנו וגם חיים בסביבה שלנו, כך שההשפעה שלנו עליהם היא כפולה.
ומסיבה זו, מי שכועס על התנהגות (סיסטמתית) של הילד שלו, כועס בעצם על עצמו.
ואולי... בשביל לקבל את הילד שלך כמו שהוא, אתה צריך ללמוד קודם לקבל את עצמך כפי שאתה.
וגם: אם אתה רוצה להשתנות לטובה - תסתכל על הילד שלך ותלמד ממנו איפה לשנות.
ואפשר לנסח את זה הפוך: אם אתה רוצה לשנות משהו אצל הילד שלך - תשנה את אותו דבר אצל עצמך - השינוי אצלו יגיע ממילא.
אומרים שזו משימת חיים של האדם להכיר את עצמו. משימה שנמשכת כל החיים.
אני, מכל מקום, כבר יודע כיצד להכיר את עצמי - אני פשוט מביט בילדים שלי...

יום שני, 18 ביולי 2011

הדרך הנכונה להתחבר

העולם מלא בפרדוקסים. אבל פעמים רבות שני הצדדים של הפרדוקס מתחברים באופן מופלא, ומה שנראה היה כפרדוקס הופך בעצם לאמת מורכבת ומתוחכמת יותר. 
חישבו למשל על הפתגם החבוט: "אין שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק) - זו לא סיסמה ריקה, זה אינו אוקסימורון. כולנו יודעים שברגעים ש"הלב שבור" יש בו שלמות מיוחדת שאין למצוא בזמנים אחרים.
ומכאן לפרדוקס שגיליתי ביחסים אישיים. יחסי זוגיות, כמו גם יחסי הורים-ילדים.
הדרך הנכונה להתחבר באמת לבני אדם - היא להיפרד מהם!
כלומר: אין אפשרות אמיתית לקבל את השני, לסבול את שגיונותיו, את חסרונותיו ואת חוסר-השלמות שלו, מבלי להבין שאנחנו נפרדים. שאני זה לא הוא, והוא - אינו אני.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו - בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיו, ושבן או בת הזוג יהיו מסונכרנים במדוייק לפי מצב הרוח/הטעם האישי/האינטלגציה שלנו וכו'.
וראה זה פלא, אין דבר שגורם לחיכוכים בינינו יותר מאשר הרצון שלנו להיות זהים, להתחבר באחידות מושלמת.
דווקא ההבנה שהשני הוא אחר - והוא תמיד-תמיד יהיה אחר, שהוא נפרד ממני, שהוא שונה, בלתי מובן, לא הולך בכלל לפי כללי ההיגיון שלי, דווקא הבנה כזו והשלמה מלאה עם הנפרדות שלנו, תביא בלי ספק לאחדות אמיתית בינינו.
הלוואי ונזכה.

יום שני, 11 ביולי 2011

חינוך לבחירה

אחד האתגרים המעניינים בחינוך הוא החינוך לבחירה, עוד אעסוק בזה בהמשך בעזרת ה', בנתיים אני רוצה לצטט כאן קטע מיוחד במינו מתוך דברי רבי שמשון רפאל הירש בפירושו לחומש (דברים ו, ה):
...הרע, הנקלה, הגס והחושני מושך אל לבנו, וגירוי זה מקורו של היצר הרע; וגם הטוב, האציל, הרוחני-המוסרי מושך אל לבנו, וגירוי זה הוא מקורו של היצר הטוב.
אולם אל אחד ויחיד נטע בתוכנו את שני הגירויים האלה, ובאהבתו אותנו נתן לנו את הנטייה לטוב וגם לרע, כי לא מחוסר אהבת ה' לאדם הכשיר אותנו להיות נמשכים גם אחרי הרע; היפוכו של דבר: עצם אהבתו מתבטאת בכך שהרע מגרע אותנו, כל אצילותינו, כל מעלת כבודנו המוסרי תלויה בגירוי זה.
אלמלא הגירוי הזה לא היינו ראויים לשם "אדם", לא היו קייימים ערכים מוסריים ולא מעשים טובים, כי היו לנו רק רצונות ומעשים פיסיים, וכבר היה נמשל האדם כבהמות נדמה.
כי האינסטינקט שאנחנו מייחסים לבהמה איננו אלא החד-צדדיות של נפש הבהמה. הבהמה נמשכת רק אחרי הגירויים המתאימים לטבעה, והיא אדישה לכל השאר, או נפשה סולדת ממנו. מכאן עוצמת החיים הבהמיים שאינם ניתנים לשינוי.
אלמלא היה הרע והנקלה-החושני מגרה אותנו, אילו היה מעורר בנו רק דחייה וסלידה טבעית או משאיר אותנו אדישים, ואילו היה הטוב מגרה אותנו בפיתוי שאין לעמוד בפניו, אלמלא היה הטוב כרוך גם בהתנזרות ובהתגברות על עצמנו - לא היינו עושים את הרע, אך גם לא היה לאל ידינו לעשות את הטוב. כי הטוב שהיינו עושים לא היה נזקף לזכותנו, כי לא היה בו משום מעשה אדם הפועל בחירות מוסרית, אלא תמיד היינו נכנעים רק לכפייה הגופנית של טבענו הכפוף - בלא התנגדות - לגירויים הפועלים עליו.
טול מן האדם את היצד הרע - וכבר סתמת את הגולל על כל כבודו המוסרי...

יום שישי, 8 ביולי 2011

תהיה בן אדם - לא מלאך


"כל המעביר על מידותיו - מעבירים לו על כל פשעיו".
הפירוש הפשוט - אדם שמבליג ולא מתמסר בלי שליטה ל"מידותיו", לכעס שמתעורר בו, לנקמה שבוערת בו וכדומה - "מעבירים לו על כל פשעיו" - זוכה וגם משמים מתנהגים אליו ב"מידה כנגד מידה" וסולחים ומוותרים לו על כל פשעיו.

הרב אליהו דסלר כותב על כך פירוש, קצת "דרושי", אבל מעניין ומאיר:
מעביר על מידותיו - הוא אדם שבשעה שהוא כועס עדיין אפשר לעבור לידו, אדם שלא מתפרץ לגמרי, שלא שובר את הכלים ומשתולל בלי הבחנה.
האמירה כאן היא חזקה ועוצמתית ואני משתדל ליישם אותה בחיי: לא דורשים ממך להיות מלאך: לא לכעוס, לא להתאכזב, או לא להתלונן, אבל במפורש דורשים ממך "להיות בן אדם", שאנשים יוכלו עדיין לחיות בקרבתך ו"לעבור לידך" גם בזמן שאתה כועס, גם בזמן שאתה לא במצב הרוח הכי מזהיר.
מותר לך להיות אנושי. לכל אדם יש חולשות, רגישויות, ציפיות וכעסים. אבל חובתך לשמור על פורפורציות, אל תגזול  לאנשים סביבך את איכות החיים, אל תרעיל למשפחה/לחברים שלך את האווירה...

"הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך"

יום ראשון, 3 ביולי 2011

ארץ זבת חלב ודבש

הפסיכולוג והפילוסוף היהודי אריך פרום כותב בספרו "אמנות האהבה" משהו שמלווה אותי כבר כמה שנים:
אמא (וכנראה גם אבא) צריכה להיות  כמו ארץ ישראל. ארץ ישראל היא זבת חלב ודבש, וכך גם האמא מלבד "חלב" - הוי אומר: תזונה, הלבשה ודאגה לכל צרכי הקיום הפיזיים - היא צריכה להעניק לילד שלה גם "דבש" - היא צריכה גם להמתיק ולהנעים לו את החיים. 

אל תכה בסלע - דבר אליו

בשבת האחרונה קראנו על העונש שקיבל משה רבנו - לא להכנס לארץ ישראל, בגלל שבמקום לדבר אל הסלע שיוציא מים - הכה אותו.
שמתי לב לנקודה מעניינת.
ולמדתי מזה את התובנה הבאה:
מי שהיה מתבונן מהצד, היה אומר מן הסתם: הנה, אתה רואה שהיה צריך להכות את הסלע? הלא דיברו אליו והוא לא שמע, והנה כשהכו אותו הוציא סוף סוף מים. 
לפעמים אנחנו מסתכלים על התוצאה ומצדיקים בעקבותיה את הדרך שעשינו, בעוד שייתכן שלאותה תוצאה היינו יכולים להגיע בדרכים אחרות, טובות יותר.
אם רק היית מדבר אל הסלע הנכון, אם רק היית מדבר נכון, היית מקבל את אותה תוצאה מבלי להכות.

ולענייננו: זה שהילד עשה בסוף את מה שאמרת/צעקת/דרשת/נדנדת, עדיין לא אומר שהדרך היתה נכונה. 
במקום להכות (ולאו דווקא פיזית, אפשר להכות כידוע גם ב"שבט הלשון") - דבר, ואם תדבר נכון - תשפיע. גם על סלע!
 

יום שבת, 25 ביוני 2011

ענישה או נקמה?

"אין עונשין אלא אם כן מזהירין" - הוא כלל יסודי בחז"ל. לאחרונה הבנתי אותו קצת יותר.

מה תפקידו של עונש? נקמה בילד שהתנהג שלא כראוי? ברור שלא!

אבל לצערנו, כך זה לפעמים נראה. לעתים העונש מגיע אצל ההורים כסוג של נקמה בילד. "עשית כך וכך? לא הקשבת למה שאמרתי? ובכן, זה מה שתקבל...".
אבל מה הילד לומד מכזה עונש? הדבר היחיד שהוא יכול ללמוד מצורה כזו של ענישה הוא לנקום כשמרגיזים אותו. בסך הכל לימדנו אותו כלל בחיים: כשמישהו מכעיס אותך, או פועל נגד רצונך - "תעניש" אותו בחזרה...
אז מהו בכל זאת תפקידו של העונש?
ובכן אני רואה זאת כך בצורה הבאה (כמובן לאחר שתי הסתייגויות: ראשית, שהמדובר רק על גילאים מוקדמים ולא על ילדים מתבגרים, ושנית, שהעונש צריך להיות המוצא האחרון, כאשר ההסברה והשכנוע לא פעלו את פעולתם):
עונש הוא בעצם "תג מחיר" שאנו מציבים לילד לפני שעשה את המעשה הלא-ראוי. 

כאשר הילד יודע מראש מה תהיה התוצאה של בחירה ברע, הוא לומד  מושג חשוב ויסודי בחיים: "בחירה".
בהצבת העונש מראש, הוספנו לו עוד אלמנט למשוואה, מול עיניו עומד כעת שיקול נוסף. מצד אחד - הדחף לעשות מעשה. ומצד שני - חשיבה על המחיר של המעשה.
תפקידנו ללמד אותו לשקול דברים בצורה נכונה, ובהצבת העונש מראש אנו עוזרים לו לתרגל מיומנות חשובה לחיים: לוותר על רצון ספונטני, להימנע מלעשות מעשה מסויים ולשקול צדדים נוספים.
לאחר שעשינו זאת "בנחישות וברגישות", אנו כהורים יוצאים מהתמונה. במידה והחליט לבחור ברע - הוא בעצמו בחר בעונש. הוא מביא את העונש על עצמו.
אנחנו ממשיכים להיות ההורים האוהבים, שלא משחרים לנקמה, אלא עומדים מהצד, עצובים על כך שנכשל הפעם, כואבים איתו את המחיר שהוא צריך לשלם, ומאמינים בו שבפעם הבאה יידע לבחור נכון...

יום חמישי, 23 ביוני 2011

כן, לא, שחור, לבן

מכירים את המשחק "כן-לא-שחור-לבן".
לפי כללי המשחק אסור להגיד אף אחת מארבע המילים הנ"ל. הנכשל - נפסל.
ומה עושים אם מישהו שואל אותך למשל:
"תגיד אתה אוהב אותי"?
אז במקום להגיד בקצרה "כן", אתה צריך לנסח תשובה ארוכה יותר, כמו לדוגמה: "בוודאי שאני אוהב אותך".
ומה קורה כשמישהו שואל:
"אתה יכול לעזור לי רגע"?
שוב, אתה לא יכול פשוט לומר "לא". אתה חייב להמציא משהו יותר מתוחכם, כמו: "אני ממש מצטער, אבל אין לי את האפשרות כרגע".
כעת, תארו לכם שהיינו מיישמים את כללי המשחק הזה בחיים הפרטיים שלנו. דמיינו לרגע את האפשרויות הגלומות בכך.
קודם כל: אי אפשר להגיד "לא רוצה" (אסור להגיד 'לא'). ומצד שני, במקום תשובה לקונית של "כן", אתם חייבים לפרט יותר.
הדבר ללא ספק משפר את התקשורת האנושית.
לדוגמה: אשתך חוזרת עייפה מהעבודה ומבקשת ממך לעשות משהו, נניח: להכין לה כוס קפה. כעת, אינך יכול לומר פשוט "אני לא יכול" (זוכרים? אסור לומר את המילה 'לא'). אתה חייב לנסח תשובה אחרת, שבאופן טבעי יוצאת קצת יותר עדינה ומתחשבת, כמו: "קצת קשה לי עכשיו, אני די עייף, זה ממש דחוף לך?".
ואז, במקום לענות לך בקוצר רוח "כן, זה ממש דחוף לי" (ולעבור על כללי המשחק), היא תצטרך לחשוב על ניסוח של משפט מתוחכם יותר, וכשחושבים עוד רגע יכול לצאת אפילו משפט כזה: "האמת, די בא לי עכשיו קפה כי אני פשוט גמורה, אבל אני מבינה שגם אתה עייף, אז אני אעשה בעצמי". תראו לי את הגבר, שאחרי תשובה כזו לא יקום ויעשה לאשתו קפה.
ולא רק זה, חלק מהכללים הם שאסור לומר "שחור" ו"לבן", כלומר במקום להגיב אימפולסיבית ולתייג כל דבר בסקלה בינארית שיש בה רק שחור ולבן, נצטרך לנסח משפטים מורכבים יותר, שמכניסים גוונים נוספים לתמונת המציאות, וכמו שכתבתי, ברגע שחושבים על המשפט לפני שמוציאים אותו מהפה, יש סיכוי לנסח משפט יותר מוצלח - משפט שיתקבל על אוזן השומע.
בואו נשחק ב"כן-לא-שחור-לבן" (אני כבר התחלתי).

ממעמקים קראתיך

שבוע שעבר נסעתי עם גילי באוטובוס. האוטובוס עמד בפקק ולפתע שמענו צפירות של אמבולנס מאחורינו. האמבולנס התקדם במעלה הרחוב לאט לאט, השתחל בין המכוניות, עד שהצליח לעבור אותנו בשאגת צופרים.
גילי אמרה שצריך להגיד תהלים, כי יש מישהו חולה...
אז אמרנו פרק אחד ביחד, אני והיא:
שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי תהיינה אוזניך קשובות לכל תחנוניי...
ושמחתי שהילדה שלי לומדת להיות אכפתית...

ואם תשבר לי הרגל...

כחלק מההתמודדות עם השלטת שיגרה קבועה בבית, אמרתי לגילי, בפנים כעוסות למדי, שאם היא לא תאכל את ארוחת הערב בזמן הקבוע, היא לא תקבל ארוחה בשעה מאוחרת יותר, והיא פשוט תלך לישון רעבה.
ואז היא שאלה:
"ואם תשבר לי הרגל?".
ולא הבנתי מה הקשר.
אז שאלתי אותה...
והיא די התבלבלה ולא כל כך הצליחה להסביר את עצמה.
אבל אח"כ הבנתי לבד.
אני הייתי עסוק בלהראות שאני כועס עליה, והיא רק רצתה לוודא שבמצבים מסויימים לפחות, אני כן יאהב אותה ויפנק אותה, ויביא לה ארוחת ערב גם לא בדיוק בזמן, ולכן היא שאלה מתוך אינסטינקט:
"ואם תשבר לי הרגל?"