צורי וגואלי

השבוע התחדש לי משהו בביאור הפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (תהלים יט, טו), או יותר נכון במילות הסיום: "ה' צורי וגואלי".

חשבתי לעצמי על המבט הפסימי של התרבות המערבית על האדם, אחרי שנתגלה במערומיו וכל חולשותיו נפרסו לעין כל. מאז פרויד ועד ימינו גדודים של פסיכולוגים, סוציולוגים, פילוסופים, ולבסוף גם אמצעי התקשורת והבידור, מראים את האדם האנוכי, הלא-מושלם, המוּנע מצרכים פיזיים-בהמיים, מוכיחים שוב ושוב את אפסותו, את היותו בסך הכל חיה - אמנם קצת מתוחכמת - אבל חיה!

מכאן נובע הלך רוח קודר של חוסר אמונה, לא אמונה באלוקים, באדם! מכאן נובעת שנאה עצמית הולכת וגוברת של האדם אל עצמו ואל זולתו. תיעוב נוראי על חוסר שלמותו של האדם.

ומצד שני, האם ניתן להכחיש את חוסר המושלמות של האדם? לא ולא!

"כגון אנו - בינונים", אמר רבא (ברכות סא), איננו מושלמים כלל וכלל, ואת הידיעה הזאת אנחנו נושאים בקרבנו בצער. אולם, לידיעה זאת גם יתרון גדול ועצום:

הציפיה לגאולה.

אדם מושלם (וגם זה שחושב שהוא כזה) אינו חסר כלום. הוא לא זקוק לגאולה.

וכשהוא לא זקוק לגאולה, הוא גם לא נצרך לתפילה.

וזה אוצר יקר שהוא מפסיד.

לכן:

ה' צורי - אמנם, ה' יצר אותי, אך זה לא מספיק: אני עדיין חסר ולא מושלם, ולכן:

וגואלי - זה השלב השני: אני זקוק לגאולה, זקוק נואשות, וככל שאדע זאת יותר, כך אוכל להודות יותר על כך שנבראתי חסר! כי אם לא הייתי נברא חסר, לא הייתי זוכה לתקווה, לתפילה, לציפיה לגאולה, שגם במובן החווייתי הפשוט, אלו חוויות עוצמתיות יותר מן ההנאה הפשוטה מהרגע החולף.

שעת רגישות

לכל אחד (כנראה) תקופות או זמנים מסויימים, שבהם הוא יותר רגיש, יותר פגיע, יותר שברירי. אצל הבת שלי זיהיתי נקודת רגישות כזו - בכל פעם שהיא חוזרת מבית הספר.
היא מגיעה עייפה, פיזית ומנטלית, וגם רעבה, ולכן מגיעה בקלות מדהימה לידי בכי. כל סיבה, הקטנה והשולית ביותר שתהיה, מביאה אותה לידי בכי משופע דמעות.
עצם הזיהוי של הזמן שהיא חוזרת כזמן מועד לבכי, גורם לי להיות מוכן לכך, להגיב במתינות ובסבלנות, ולעתים גם למנוע את הבכי או לכל הפחות לסיים אותו יפה ומהר.
נקודה זו יפה גם לגבי עצמנו. גם לנו יש "שעות רגישות", זמנים בהם אנו עם אנרגיה מצומצת, סבלנות מוגבלת וכו'. אם נכיר את שעות הרגישות שלנו, נדע להתכונן אליהן. נוכל להפחית את רמת הדרישות שלנו מעצמנו באותה שעה, וגם להתאים לה את המטלות המתאימות.

שורש האהבה

פירוש הרש"ר הירש על הפרשה שקראנו בשבת האחרונה, פרשת השידוך בין יצחק לרבקה, עמוס ברעיונות על הזוגיות בעם ישראל. כאן העתקתי קטע אחד מתוכו (על הפסוק: "ויביאה יצחק האהלה...ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה..." בראשית כד, סז):

אף זו תכונה, אשר ברוך ה', לא נטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה!

ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו!

כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין, רוב הנישואין בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו; משום כך גוברת האהבה, ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו.

אך רוב הנישואין בעולם הלא-יהודי נגמרים [=נעשים] על פי מה שם קוראים "אהבה", ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובלות הלקוחים מהחיים, כדי להיווכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין לבין זו שאחריהם, איך הכל אחר-כך תפל וחסר טעם, מה שונה הכל מתיאורי הדמיון וכו'.

"אהבה" זו היתה עיוורת, ועל כל שעל בעתיד - אכזבה; לא כן הנישואין בישראל, שעליהם הוא אומר: "ויקח את רבקה ותהיה לו לאשה ויאהבה". שם החתונה איננה שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה!

למה אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה

כשהילד שלי (שנתיים פלוס) מקבל ממני ממתק, נניח קוביית שוקולד, הוא ממהר לבלוע אותה בכדי לקבל אחת נוספת מהחבילה שנמצאת ביד שלי. הוא דוחס אותה במהירות לפה וכלל לא נהנה ממנה, העיקר לקבל עוד. אז לפעמים אני נותן לו ממתק, ומהר מאד, לפני שיספיק להכניסו לפה, אני סוגר את האריזה בהפגנתיות ואומר בקול: "זהו", ואז ממהר לסלק את האריזה משדה הראיה שלו. אני לא עושה זאת כי יש לי בעיה להביא לו עוד, אני פשוט רוצה שיהנה באמת ממה שקיבל. וזה עובד: כשאני עושה את זה, אני רואה שהוא אוכל את מה שקיבל לאט, בנחת, ומתענג על כל ביס.
וחשבתי שאולי זו הסיבה שלפעמים אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים. פשוט כדי שנתחיל ליהנות קצת ממה שכבר קיבלנו.

על שאנחנו מודים

"מודים דרבנן" הוא הטקסט שהציבור נוהג לומר בבית הכנסת בזמן ששליח הציבור אומר את ברכת "מודים אנחנו לך" בעת חזרת הש"ץ.

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאָתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ וֵא לֹקֵי אֲבוֹתֵּינוּ, אֱלֹקֵי כָל בָּשָׂר. יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהָקָּדוֹשׁ, עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ. כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחָנֵּנוּ. וְתֶּאֱסֹף גָּליּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ לִשְׁמֹר חקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ. בָּרוּךְ קֵל הַהוֹדָאוֹת.

אנו מודים כאן על "שהחייתנו וקיימתנו" ועל מה עוד?
יש מפרשים שמסבירים כי המשפט "על שאנחנו מודים לך" הוא חלק ממה שאנו מודים עליו.
כלומר, אנו מודים על כך שאנחנו מודים.


על זה אני חושב בכל פעם שאני מתרגש מחדש לראות את הילדים שלי, ברגעים שונים: בשעות שיגרה, בשעות משחק, בביקור הלילי בחדר שלהם לפני שאני הולך לישון, ועוד.
האושר הגדול שלי נובע מן היכולת להכיר בטובה. האפשרות להודות, אף היא מתנה שהאדם מקבל.
אם אתה לא מודע למתנה שקיבלת, אם אתה חושב שמה שיש לך זה "סתם", זה "רגיל", "אין כאן שום דבר מיוחד" וכו', נגזל ממך בראש ובראשונה... האושר.
"מודים אנחנו לך... על שאנחנו מודים לך".

תיבת נח האמיתית

לאלה מאתנו שלמדו בישיבות מוכרת היטב המנטרה הידועה (והחבוטה, יש לציין) של ה"משגיחים":
בדורנו הישיבות הם "תיבת נח" האמיתית, המגינה על הנמצא בה מפני המבול שבחוץ. זו הדרך היחידה להנצל.
אני כאן כדי לדבר על תיבת נח בסיסית יותר וחיונית יותר, והיא: התא המשפחתי.
בחוץ משתולל מבול, ללא ספק. היחידה הבסיסית של האדם האנושי: המשפחה, הולכת ומתפוררת, מאבדת את קסמה ואת זכות הקיום שלה, לטובת ריגושים עזים, צבעוניים ומהירים, כשם שמיטיבה להציע התרבות המערבית.
אם גם אצלנו בבית יהיה מבול, אם גם אצלנו תשרור אנדרלמוסיה, סביר להניח שהגוזלים יחפשו להם מקומות אחרים לנוח בהם, וסביר עוד להניח שלעולם לא ימצאו ושכל חייהם יהיו חיפוש מתמשך וחסר תוחלת אחרי "משפחה".
רק אחרי שנעניק להם את ההגנה הראויה, רק לאחר שיווכחו לדעת שתחת קורת גג אחת יכולים לגור בשלום זאב עם כבש, או לפחות אנשים שונים עם דעות שונות, או, אם תרצו, גבר ואשה, רק אז יהיו מוכנים לצאת אל העולם, עצמאים ועם זאת קשורים ומחוברים לשורשים.

שני מכתבים

הבת שלי כתבה השבוע מיוזמתה שני מכתבים שמילאו אותנו בנחת:

לאמא היקרה, אני רוצה להגיד לך תודה על כל מה שאת עושה בשבילי. ולאחל לך: גמר חתימה טובה ושנה מתוקה

לאבא היקר, אני רוצה לאחל לך גמר חתימה טובה, סליחה אם גרמתי לך לצעוק עלי 

זוגיות VS הורות

השילוב בין זוגיות להורות הוא, איך נאמר, "שילוב קטלני", במובן הפשוט של המילה.
בחברה המערבית הזוגיות וההורות הינן לרוב אויבות זו לזו. מלבד העובדה שכל אחד מהתפקידים דורש המון אנרגיה כשלעצמו, פעמים רבות הצרכים מתנגשים.
במקרה הזה, כמו במקרים נוספים, אני מרגיש בר-מזל בכך שאני חי בחברה שמרנית, שבה המפגש בין זוגיות להורות בא יותר בקלות, למרות שעדיין צריך הרבה עבודה.
גם בחיי האישיים אתגר השילוב בין השנים הוא מורכב ועדין. אבל אני נהנה כל פעם לגלות איך שני הצדדים דווקא משלימים ומזינים זה את זה.
ההורות, לפחות אצלי, תורמת ליציבות של הקשר הזוגי, לתחושה של משפחה, של חיבור טהור שמתעלה מעל לצרכים אישיים (וזה מזכיר לי את פירוש רש"י על הפסוק "והיו לבשר אחד", שכותב שזה קורה על ידי הילדים, שהם "בשר אחד" הנוצר משני ההורים, אבל כאן ההרגשה היא שזה גם משפיע על ההורים עצמם, שהופכים ל"בשר אחד").
 בהקשר זה אוסיף המשך למה שכתבתי בעבר על ההשתקפות שלנו בילדים: הרבה פעמים אנו מוצאים תכונות בולטות של בני הזוג אצל הילד. לעתים אלו תכונות מנוגדות לאישיות שלנו, ואז קבלת בן הזוג, כפי שהוא, עומדת במבחן כפול. זה מציב אתגר קשה מצד אחד, אבל זה גם תורם לקבלה שלמה יותר, שמובילה לזוגיות אמיתית יותר.

תשובה והערכה עצמית

מצוות התשובה, הוידוי על החטאים, החרטה על מעשינו הרעים, בצד היותה חובתנו הבסיסית, אמורה לכאורה להוביל אותנו ל...דיכאון.
שהרי הוידוי הוא בעצם הודאה. הודאה על האמת. עמידה מול העובדה הפשוטה שאני - חוטא, רע, מרושע וכו'.
הבירור העצמי החד והנוקב שהאדם עורך עם עצמו, אמור להוריד במידה משמעותית את מידת ההערכה העצמית שלו.
ולמרבה הפלא, התשובה גורמת דווקא את ההיפך. בסיומו של יום כיפור האדם מאושר ושמח יותר מאי פעם.
התשובה לכך טמונה דווקא במבט המוטעה שלנו על תפקידה של ההערכה העצמית.
בספר המקסים "ילדות אופטימית" שכתב מרטין סליגמן, מחשובי הפסיכולוגים בארה"ב, הוא טוען נגד שיטת החינוך האמריקאית המעמידה בראש סולם העדיפויות את ההערכה העצמית.
מחקרים מראים שילדים שנגררים לסמים, לאלימות ולעבריינות וכו', הם בעלי הערכה עצמית נמוכה.
השאלה היא מהי הביצה ומיהי התרנגולת, ובמילים אחרות: מה גורם למה?
ההשקפה הרווחת היא שהידרדרות הילדים באה בעקבות דימוי עצמי נמוך והערכה עצמית לקויה.
אם אכן כך הדבר, הרי שהדרך להחזיר את הילדים הנ"ל לדרך הישר היא בהעלאת הדימוי העצמי שלהם. אם "נפציץ" אותם במחמאות, או נלמד אותם להסתכל על עצמם באור חיובי, נוביל אותם למקומות טובים יותר.
ומכאן נובעת גישת ה"חשיבה חיובית". תחשוב טוב - יהיה טוב.
הבעיה שזה לא ממש עובד.
סליגמן, מגובה במחקרים חשובים, הופך את הקערה על פיה וטוען כי הערכה עצמית נמוכה היא רק תוצאה.
הערכה עצמית נמוכה באה בעקבות תפקוד לקוי.
אדם יכול לרמות את כולם, אבל לא את עצמו.
כשאדם לא מתפקד, מתנהג בצורה לא נכונה ולא ראויה, הוא יודע זאת!
גם אם נסביר לו בצורה הכי משכנעת שבעצם הוא ילד טוב - הוא יודע שזה לא נכון. ככל שננסה לגרום לו לחשוב חיובי, וננסה למצוא "ראיות" מחייו לכך, הוא רק יאבד את האמון בנו. הוא יודע שאנחנו משקרים בשביל לגרום לו להרגיש טוב.
הדרך היחידה לקדם אותו היא לגרום לו לעשות דברים טובים, להתנהג נכון. אם יתחיל לעשות כך - ההערכה עצמית שלו תגדל לבד. ההצלחה תעלה לו את הדימוי העצמי.
כמובן שהצגתי את זה בצורה פשטנית (בשל מגבלות הפורמט, ובעיקר מגבלות האנרגיה שלי), אבל זה העיקרון, מי שרוצה להעמיק יותר יקרא את הספר.
מכאן נבין מדוע התשובה לא מובילה לדיכאון אלא לשמחה.
את האמת אנחנו יודעים תמיד. הוידוי לא מחדש לנו אותה.
הרמאות העצמית של "חשיבה חיובית" מתנגשת אצלנו שוב ושוב במציאות.
לכן, הדרך היחידה להתקדם היא קודם כל לזרוק את הנטל המיותר הזה של הרמאות העצמית.
במקום להתחפר מאחורי כל מיני מגננות פסכולוגיות והדחקות, אנו בוחרים להתקדם. השחרור מאותם שקרים הוא הצעד הראשון לפעולה והתקדמות.
כאשר מתחילים להתקדם - מתחילים לשמוח. זה טבעו של האדם.

שנה טובה ומתוקה

בעבר כתבתי כאן את הרעיון של אריך פרום על "ארץ זבת חלב ודבש". חלב - מסמל את המזון הבסיסי, המזין, הנצרך לעצם הקיום. דבש - הוא מתיקות החיים.
באותה מידה אנחנו מאחלים ומבקשים: שנה טובה ומתוקה.
שיהיה לנו "טוב" - את כל הצרכים הבסיסיים, הטובים לנו. וגם "מתוק" - זו חדוות החיים שמנעימה לנו את חיינו.
לא תמיד הדברים הטובים לנו הם גם נעימים ומתוקים, לעתים הדבר להיפך. כמו תרופה מרה שחייבים לבלוע.
וכמובן, מאידך גיסא, לא כל מה שמתוק לנו - באמת טוב לנו.
ולכן תפילתנו לשנה טובה ומתוקה.
שהדברים הטובים יהיו גם מתוקים לנו.
(את ההשראה קיבלתי ממאמר של רבי צדוק הכהן מלובלין באחד מספריו - לא זוכר כרגע איפה)

איך לנווט את ספינת חייך - טיפ לשנה החדשה (ציטוט)

"...'מסתבר שירדנו מהפסים לגמרי. כפי הנראה, חייבים אנו לא לרשום את הדברים שאנו צריכים, אלא את הדברים, שבלעדיהם אין לנו קיום'.
חיי, שג'ורג' פולט לפעמים אמרי שפר הגיוניים... באזני נשמעו הדברים כחכמה עלאית, לאו דווקא לגבי המקרה דנן, אלא במשמעות רחבה יותר. לגבי מסענו בנהר החיים.
צאו וחשבו מה רבים האנשים המעמיסים על סירתם מסע רב כל כך במסע חייהם, עד שנשקפת להם סכנת טביעה - משא של זוטות והבלים, שלדעתם דרושים המה לנוחות ולהנאה בנסיעה, ולאמיתו של דבר אינם אלא גרוטאות, אין חפץ בן.
איך עורמים הם בסירת חייהם הרצוצה הררי מותרות, מלבושי-פאר ומעונות גדולים, שפע של משרתים מיותרים וצבא ידידים מדושני-עונג, שאינם חשובים בעיניהם כקליפת השום, ואשר הם אינם חשובים בעיניהם כשתי קליפות השום; שעשועים שמהם לא נהנה איש, גינונים וחידושי אופנה, העמדת פנים וגינדורים, חששות "מה יאמרו השכנים" (זו המעמסה הכבדה והמטופשת מכל), שפע המטמטם את החושים, מיני בידור המשעממים את הנשמה ויוהרה ריקה מתוכן, אשר כמוה ככתר ברזל, אשר בימי קדם שמוהו על ראש הפושע, למען יכביד ויענה את נפשו.
גרוטאות, ידידי - הכל גרוטאות. הטל אותן המימה. הן מכבידות את הסירה כל כך, עד שעוד מעט-קט ותיפח רוחך על המשוטים. בעטיין נעשה ניהוג הסירה מלאכה מיגעת ומסוכנת. אף לרגע אין החרדה והדאגה מרפות ממך, ואין אתה מוצא אף שעה קלה לנוח ולשגות בחלומות.
הטל את הגרוטאה למים, ידידי. תהי נא ספינת חייך קלה וצולחת. תן בה אך את אשר נחוץ לך - בית שהוא בית ותענוגות פשוטים, ידיד אחד או שנים ראויים לשמם, מישהו שתאהב, אשר גם הוא ישיב לך אהבה, חתול אחד, כלב אחד, מקטרת אחת או שתים, אוכל כדי הצורך ובגד ללבוש ומשקה מעט יותר מן הדרוש, שכן הצמא מזיק לבריאות.
אז תיווכח כי קל יותר להשיט את הסירה, וכי אין היא נוטה להתהפך על נקלה; ואפילו תתהפך - אין בכך אסון גדול, שכן הדברים הטובים, שהשטת בה, אינם נשחתים במים...."
(ג'רום ק. ג'רום, שלושה בסירה אחת. הוצאת כתר ירושלים, עמ' 31-32)

"רוצה" ו"צריך" - חלק ב'

פעם הגיע אלי אבא אחד וסיפר לי על בעיה שיש לו. הבן הבכור שלו, נדמה לי שהיה בסביבות גיל עשר, נכנס למצבי "דיכאון".
זה היה נשמע רע למדי, והתחלתי "לתחקר" אותו: מה פירוש "דיכאון", באיזה זמנים זה קורה, למה זה קורה לדעתו, ועוד שאלות.
אז הוא התחיל לספר לי שבבית שלו יש כלל: אי אפשר לבקש מה שרוצים! והוא מסביר: בגלל שהילדים כל הזמן רוצים דברים, ואנחנו לא רוצים להיות "רעים" ולומר "לא" על כל דבר, אז החלטנו על כלל: אסור לבקש.
את הכלל הזה אוכפים בהחלטיות ובתקיפות (ויש תנאים מדוייקים מה מותר ומה אסור לבקש ומתי).
זה לא שהילדים לא מקבלים ממתקים מדי פעם או צעצועים. אבל - רק בהחלטה של ההורים. לבקש - אסור!
כעת שימו לב: בכל פעם שהילד שלו מאד רוצה משהו (ולא יכול לבקש), הוא "נכנס לדיכאון" כהגדרת האב, ובמילים אחרות: הוא פשוט מתכנס בתוך עצמו, מפסיק לשחק ולשתף פעולה, ועושה "ברוגז" עם האב והאם.
לאחר כמה שעות, האב נכנע והילד מקבל את מה שהוא רוצה.
את הקשר המובן מאליו בין ה"כלל" הנוקשה שההורים המציאו לבין התנהגות הילד, האב משום מה פספס.
הוא לא קלט שהילד שלו פשוט מצא דרך אחרת לבקש, במקום לבקש במילים.
היתה לי שיחה ארוכה עמו, לא היה מדובר באדם טיפש, אבל מתברר שהוא עצמו גדל באותה צורה. מתברר שה"כלל" הזה לא נוצר מוואקום, הוא פשוט ינק את הגישה הזו בבית הוריו. ולא זו בלבד, הוא התוודה בפניי שאת דפוס הפעולה של בנו הוא מכיר היטב, מאחר וגם הוא בעצמו היה נוהג "להוציא" מאבא שלו דברים שרצה - בדיוק באותה דרך.
לא נאריך כאן בכל הדיון שהיה לי איתו סביב עניין של רצונות וגבולות, אני רוצה רק להדגיש נקודה אחת:
שימו לב, שהאבא פעל מתוך מניע טוב לכאורה:
א. לא להיות הורה "רע" - שאומר על כל דבר "לא" (נקודה רגישה אצל כל הורה, נדמה לי).
ב. חוסר ההבנה ש"רצון" יכול להתקיים בנפרד ממימושו בפועל. מבחינת האב אם רוצים משהו אז צריך לעשות זאת, ומתפקידו לחנך את ילדיו שלא ירצו כל דבר (כמובן שבשלב הזה הוא גייס לטובתו טיעונים "דתיים", כדוגמת: "הרי גם אנחנו כמבוגרים לא אמורים לרצות דברים אסורים" או "צריך לחנך את הילדים שלא לרצות כל מה שהם רואים" וכדומה).
הבעיה היא שאי אפשר למנוע מאדם "לרצות". הרצון הוא במקרים רבים ספונטני. אולם, אפשר וצריך לחנך אותו לשלוט ברצון, לנווט אותו ולעצב אותו.
זו דוגמה באמת קיצונית, אבל היא ממחישה לאן אפשר להגיע עם פחד מעצם קיומו של ה"רצון".
כל ההורים, וגם אני בתוכם, מכירים היטב את ההתמודדות עם ילדים שמבקשים כל דבר. כל יציאה לקניון, או אפילו סתם לרחוב עם חנויות, מלווה בתזמורת קבועה של "תקנה לי" ו"תקני לי".
אפשר בהחלט להבין אותם. הכל מסביב כל כך צבעוני ומגרה, והילד - מתגרה.
אותו אבא מצא דרך קצרה (שהיא ארוכה) להתמודד עם זה: הוא פשוט היה מודיע מראש, לפני כל "טיול" כזה, שבשום פנים ואופן אסור לבקש. הסיכוי היחיד שיש לך לקבל משהו הוא דווקא אם לא תבקש. אם תבקש - תפסיד.
בכך עשה לעצמו האב חיים קלים: טיול נחמד ושקט עם ילדים שלא רק מפחדים להביע את רצונם, אלא גם לומדים שיעור לכל החיים: לא לגיטימי בכלל לרצות.
ומה האלטרנטיבה?
כמו תמיד, הדרך הנכונה מחייבת יותר מאמץ ויותר יצירתיות.
הנוסחה האישית שלי, היא שלרצות מותר, אבל לא חייבים לעשות את מה שרוצים.
הבת שלי יודעת שהיא יכולה לספר לי כל מה היא רוצה, אבל הרצון לא מוביל מיד לביצוע. בסופו של דבר ההחלטה היא שלי - אם לקנות או לא לקנות.
היא סוחבת אותי לחנויות צעצועים ומרצה לי במשך דקות ארוכות, למה הבובה הזאת והזאת היא יותר טובה, ואיזה יפה ה"עגלת תאומים" הזו וכו'. והיא גם יודעת היטב שככל הנראה לא נקנה היום את מה שהיא רוצה. אלא אם כן אבא יחליט אחרת.
לקח לי זמן, אבל היום אני כבר לא נבהל מעצם זה שהיא רוצה. לרצות - אפשר. אני מרגיש בטוח מספיק לשמוע את הרצונות שלה, להקשיב באמת, לגלות אכפתיות והתעניינות, ואז לצאת איתה מהחנות תוך כדי שיחה ערה על מושא חלומותיה, מבלי שאפילו הייתי צריך לומר את המילה "לא".
לעתים אני בעצמי מקדים אותה ויוזם את הסיטואציה. לדוגמה: אנחנו מתקרבים ליד חנות שממילא ניכנס אליה בעוד רגע, ואני אומר לה: "הו, בדיוק כאן חנות הצעצועים, בואי תראי לי איזה בובה את מאד אוהבת, כדי שאם פעם ארצה לקנות לך, אדע מה לקנות".
ועוד אגלה לכם בסוד: לפעמים היא מבקשת ומקבלת. גם זה קורה.
המשך בנושא זה - אולי יבוא.

"רוצה" ו"צריך"

אני צריכה גלידה
אני צריך שוקו
אני רוצה לישון
אני צריכה ממתק
אני רוצה לשתות
אנחנו מערבבים בקלות בין "רוצה" ל"צריך".
הבעיה שאם לא משתמשים נכון בשתי המילים הנ"ל יכולים להיקלע לצרות.
המילה "צריך" מחייבת צייתנות, אי אפשר להתעלם ממנה. היא חזקה מן האדם. היא מגיעה אליו מבחוץ. זה לא שהוא "רוצה", אלא שכך "צריך" שיהיה.
אני מכיר מישהו שגדל בבית מאד נוקשה. במהלך כל הילדות שלו הוא שמע כי צריך לעשות כך וצריך לעשות כך. על מה שצריך לעשות - לא וויתרו, לא התגמשו. לא היה אכפת לאף אחד אם אתה רוצה אחרת. צריך אז צריך.
היום הוא אדם מבוגר ועדיין קשה לו להשתחרר מהבלבול.
נניח שהוא מתלבט במשהו, האם לעשות כך או אחרת. ונניח שמדובר בשאלה ערכית.
ואז אתה שואל אותו:
עזוב לרגע מה צריך לעשות. מה אתה רוצה לעשות?
הוא לא יודע, או יותר נכון: לא מעיז לדעת.
אצלו מתערבבים ה"רוצה" וה"צריך". הוא לא מסוגל לומר: אני רוצה כך, אבל אני מתלבט אולי צריך אחרת.
כי הרצון לא רלוונטי, מה שרלוונטי זה מה שצריך.
הבעיה מתחילה כשה"צריך" משתלט לאדם על החיים. כאשר הוא מכתיב לו את סדר היום. כאשר ה"צריך" מתנגש חזיתית עם רצונות חזקים תת קרקעיים. הרצונות הרי לא נעלמו, הם עדיין רוחשים ובוחשים. הם רק מסתתרים.
יש גם צד שני למטבע והוא יותר ברור. אנחנו יודעים כמה אומלל יכול להיות אדם שגדל רק עם "רוצה". כאשר אין לו "צריך" בחייו.
במקרה כזה, הוא עושה דברים רק כשהוא "רוצה".
וכשהוא לא רוצה - אז הוא מזניח את כל מה שצריך: את הבריאות שלו, את הזוגיות שלו, את הפרנסה שלו וכו' וכו'.
זהו להיום. נמשיך בפעם הבאה.

מבחן המרשמלו

ניסוי מעניין שנערך בשנות ה-60 על ידי וולטר מישל באוניברסיטת סטנפורד. בניסוי השתתפו ילדים בני ארבע. כל ילד הוכנס לחדר, שהותקנה בו מצלמה נסתרת, החוקר נתן לו מרשמלו, ואמר לו כי הוא יכול לאכול אותו עכשיו, אולם הוא יקבל שניים אם יתאפק וימתין עד שהחוקר יחזור. החוקר יצא מהחדר וחזר כעבור רבע שעה. בנתיים צולמו הילדים כשהם מתמודדים עם הרצון העז לאכול את המרשמלו מול הידיעה שאם יתאפקו יקבלו שניים. חלק מהילדים עמדו בפיתוי וזכו במרשמלו נוסף וחלקם לא הצליחו להתאפק.
החוקרים עקבו אחרי ילדים אלו עד לבגרותם וגילו כי אותם ילדים שהצליחו לעמוד במסע הייסורים הזה ולהתאפק מלאכול את המרשמלו הפכו להיות אחראים יותר ויציבים יותר (בכל המישורים) מחבריהם הנכשלים...
ביוטיוב יש גירסאות רבות לניסוי הזה, הנה אחד מהם (ניתן למצוא עוד בחיפוש המילים The Marshmallow Test):

זהו ללא ספק סרטון משעשע, ומבחינתי יש בו לימוד גדול גם על החיים שלנו כבוגרים: היכולת שלנו לומר "לא" לעצמנו. אוי, כמה שזה קשה.

הילדים - השתקפות מדוייקת שלך

"...הנה ידוע כי כל הפוסל במומו פוסל... וכי מי שהוא זך לבב לא ירגיש כלל ערמת וחטאי הבריות. אך מי שהוא בעצמו כן, יערים, ומלוכלך בחטאים, הוא מרגיש מיד בחבירו העושה כמעשהו, והכרת פשעי חבירו הוא כמו מראה מלוטשה המראה לאדם צורה כצורתו אם לבן ואם מפוחם והרואה צורה מפוחמת במראה הלא ידע כי בנפשו הוא וליבון הוא צריך".

את המילים הללו כתב רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המפורסם של הגאון מוילנא, בפירושו על פרקי אבות (רוח חיים).

שימו לב בעיקר למשפט הזה:

"הכרת פשעי חבירו הוא כמו מראה מלוטשה (=מלוטשת), המראה לאדם צורה כצורתו...".

ובתרגום לעברית חופשית: הזולת, השני, האחר, הוא כמו מראה. כשאתה מביט בו אתה מביט בעצמך. אם אתה רואה בו פגם כלשהוא - אתה בעצם רואה פגם בעצמך. "כל הפוסל - במומו פוסל".

יש לי הרבה מה לכתוב בעניין הזה, אבל לענייננו, המקום שבו אני מרגיש זאת בצורה הכי חזקה, היא ביחס של הורים עם ילדיהם.

הילדים שלנו הם השתקפות מושלמת שלנו.

הם גם יורשים את הגנים שלנו וגם חיים בסביבה שלנו, כך שההשפעה שלנו עליהם היא כפולה.

ומסיבה זו, מי שכועס על התנהגות (סיסטמתית) של הילד שלו, כועס בעצם על עצמו.

ואולי... בשביל לקבל את הילד שלך כמו שהוא, אתה צריך ללמוד קודם לקבל את עצמך כפי שאתה.

וגם: אם אתה רוצה להשתנות לטובה - תסתכל על הילד שלך ותלמד ממנו איפה לשנות.

ואפשר לנסח את זה הפוך: אם אתה רוצה לשנות משהו אצל הילד שלך - תשנה את אותו דבר אצל עצמך - השינוי אצלו יגיע ממילא.

אומרים שזו משימת חיים של האדם להכיר את עצמו. משימה שנמשכת כל החיים.

אני, מכל מקום, כבר יודע כיצד להכיר את עצמי - אני פשוט מביט בילדים שלי...

הדרך הנכונה להתחבר

העולם מלא בפרדוקסים. אבל פעמים רבות שני הצדדים של הפרדוקס מתחברים באופן מופלא, ומה שנראה היה כפרדוקס הופך בעצם לאמת מורכבת ומתוחכמת יותר. 
חישבו למשל על הפתגם החבוט: "אין שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק) - זו לא סיסמה ריקה, זה אינו אוקסימורון. כולנו יודעים שברגעים ש"הלב שבור" יש בו שלמות מיוחדת שאין למצוא בזמנים אחרים.
ומכאן לפרדוקס שגיליתי ביחסים אישיים. יחסי זוגיות, כמו גם יחסי הורים-ילדים.
הדרך הנכונה להתחבר באמת לבני אדם - היא להיפרד מהם!
כלומר: אין אפשרות אמיתית לקבל את השני, לסבול את שגיונותיו, את חסרונותיו ואת חוסר-השלמות שלו, מבלי להבין שאנחנו נפרדים. שאני זה לא הוא, והוא - אינו אני.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו - בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיו, ושבן או בת הזוג יהיו מסונכרנים במדוייק לפי מצב הרוח/הטעם האישי/האינטלגציה שלנו וכו'.
וראה זה פלא, אין דבר שגורם לחיכוכים בינינו יותר מאשר הרצון שלנו להיות זהים, להתחבר באחידות מושלמת.
דווקא ההבנה שהשני הוא אחר - והוא תמיד-תמיד יהיה אחר, שהוא נפרד ממני, שהוא שונה, בלתי מובן, לא הולך בכלל לפי כללי ההיגיון שלי, דווקא הבנה כזו והשלמה מלאה עם הנפרדות שלנו, תביא בלי ספק לאחדות אמיתית בינינו.
הלוואי ונזכה.

חינוך לבחירה

אחד האתגרים המעניינים בחינוך הוא החינוך לבחירה, עוד אעסוק בזה בהמשך בעזרת ה', בנתיים אני רוצה לצטט כאן קטע מיוחד במינו מתוך דברי רבי שמשון רפאל הירש בפירושו לחומש (דברים ו, ה):

...הרע, הנקלה, הגס והחושני מושך אל לבנו, וגירוי זה מקורו של היצר הרע; וגם הטוב, האציל, הרוחני-המוסרי מושך אל לבנו, וגירוי זה הוא מקורו של היצר הטוב.
אולם אל אחד ויחיד נטע בתוכנו את שני הגירויים האלה, ובאהבתו אותנו נתן לנו את הנטייה לטוב וגם לרע, כי לא מחוסר אהבת ה' לאדם הכשיר אותנו להיות נמשכים גם אחרי הרע; היפוכו של דבר: עצם אהבתו מתבטאת בכך שהרע מגרע אותנו, כל אצילותינו, כל מעלת כבודנו המוסרי תלויה בגירוי זה.
אלמלא הגירוי הזה לא היינו ראויים לשם "אדם", לא היו קייימים ערכים מוסריים ולא מעשים טובים, כי היו לנו רק רצונות ומעשים פיסיים, וכבר היה נמשל האדם כבהמות נדמה.
כי האינסטינקט שאנחנו מייחסים לבהמה איננו אלא החד-צדדיות של נפש הבהמה. הבהמה נמשכת רק אחרי הגירויים המתאימים לטבעה, והיא אדישה לכל השאר, או נפשה סולדת ממנו. מכאן עוצמת החיים הבהמיים שאינם ניתנים לשינוי.
אלמלא היה הרע והנקלה-החושני מגרה אותנו, אילו היה מעורר בנו רק דחייה וסלידה טבעית או משאיר אותנו אדישים, ואילו היה הטוב מגרה אותנו בפיתוי שאין לעמוד בפניו, אלמלא היה הטוב כרוך גם בהתנזרות ובהתגברות על עצמנו - לא היינו עושים את הרע, אך גם לא היה לאל ידינו לעשות את הטוב. כי הטוב שהיינו עושים לא היה נזקף לזכותנו, כי לא היה בו משום מעשה אדם הפועל בחירות מוסרית, אלא תמיד היינו נכנעים רק לכפייה הגופנית של טבענו הכפוף - בלא התנגדות - לגירויים הפועלים עליו.
טול מן האדם את היצד הרע - וכבר סתמת את הגולל על כל כבודו המוסרי...

תהיה בן אדם - לא מלאך

"כל המעביר על מידותיו - מעבירים לו על כל פשעיו".

הפירוש הפשוט - אדם שמבליג ולא מתמסר בלי שליטה ל"מידותיו", לכעס שמתעורר בו, לנקמה שבוערת בו וכדומה - "מעבירים לו על כל פשעיו" - זוכה וגם משמים מתנהגים אליו ב"מידה כנגד מידה" וסולחים ומוותרים לו על כל פשעיו.

הרב אליהו דסלר כותב על כך פירוש, קצת "דרושי", אבל מעניין ומאיר:

מעביר על מידותיו - הוא אדם שבשעה שהוא כועס עדיין אפשר לעבור לידו, אדם שלא מתפרץ לגמרי, שלא שובר את הכלים ומשתולל בלי הבחנה.

האמירה כאן היא חזקה ועוצמתית ואני משתדל ליישם אותה בחיי: לא דורשים ממך להיות מלאך: לא לכעוס, לא להתאכזב, או לא להתלונן, אבל במפורש דורשים ממך "להיות בן אדם", שאנשים יוכלו עדיין לחיות בקרבתך ו"לעבור לידך" גם בזמן שאתה כועס, גם בזמן שאתה לא במצב הרוח הכי מזהיר.

מותר לך להיות אנושי. לכל אדם יש חולשות, רגישויות, ציפיות וכעסים. אבל חובתך לשמור על פורפורציות, אל תגזול  לאנשים סביבך את איכות החיים, אל תרעיל למשפחה/לחברים שלך את האווירה...

"הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך"

ארץ זבת חלב ודבש

הפסיכולוג והפילוסוף היהודי אריך פרום כותב בספרו "אמנות האהבה" משהו שמלווה אותי כבר כמה שנים:
אמא (וכנראה גם אבא) צריכה להיות  כמו ארץ ישראל. ארץ ישראל היא זבת חלב ודבש, וכך גם האמא מלבד "חלב" - הוי אומר: תזונה, הלבשה ודאגה לכל צרכי הקיום הפיזיים - היא צריכה להעניק לילד שלה גם "דבש" - היא צריכה גם להמתיק ולהנעים לו את החיים. 

אל תכה בסלע - דבר אליו

בשבת האחרונה קראנו על העונש שקיבל משה רבנו - לא להכנס לארץ ישראל, בגלל שבמקום לדבר אל הסלע שיוציא מים - הכה אותו.
שמתי לב לנקודה מעניינת.
ולמדתי מזה את התובנה הבאה:
מי שהיה מתבונן מהצד, היה אומר מן הסתם: הנה, אתה רואה שהיה צריך להכות את הסלע? הלא דיברו אליו והוא לא שמע, והנה כשהכו אותו הוציא סוף סוף מים. 
לפעמים אנחנו מסתכלים על התוצאה ומצדיקים בעקבותיה את הדרך שעשינו, בעוד שייתכן שלאותה תוצאה היינו יכולים להגיע בדרכים אחרות, טובות יותר.
אם רק היית מדבר אל הסלע הנכון, אם רק היית מדבר נכון, היית מקבל את אותה תוצאה מבלי להכות.

ולענייננו: זה שהילד עשה בסוף את מה שאמרת/צעקת/דרשת/נדנדת, עדיין לא אומר שהדרך היתה נכונה. 
במקום להכות (ולאו דווקא פיזית, אפשר להכות כידוע גם ב"שבט הלשון") - דבר, ואם תדבר נכון - תשפיע. גם על סלע!