הדרת נשים - פרק א'

כעת, לאחר שקמפיין "הדרת נשים" שכך ונשכח (אני מקווה), ולאחר שהתאפקתי במשך כמה שבועות, שלא להצטרף לקרנבל המטורלל הזה שבו אף אחד לא שומע את אף אחד, נדמה לי שאפשר כבר להתחיל לטפל בעניין ברוגע ובחכמה, בעיניים בוחנות, מבקשות אמת (יש דבר כזה?).
החגיגה התקשורתית חסרת האחריות שהשתוללה כאן רק הרעילה את כולנו ולא תרמה לתיקון שום-מצב. יחד עם זאת, ניתנה לנו הזדמנות יוצאת-דופן ללמוד הרבה, על החברה שלנו - על עצמנו כחרדים, על התקשורת - החילונית וגם החרדית, ורבות רבות למדנו על החילונים עצמם ולאו דווקא דברים חיוביים. בפוסטים הקרובים אשתדל בעזרת ה' "לגעת" בכמה נקודות.
מבלי לטפל בעובדות עצמן, נפתח קודם כל בשאלות שהציפו אותי, כמו חרדים שפויים רבים, במהלך התקופה האחרונה: האם באמת אכפת להם, לחילונים, מהנשים? האם באמת אכפת להם מהנשים שלנו? מאיפה זה מגיע באמת? מהיכן נובע פרץ האנדרלין הזה ששוטף אותם? מאיפה הגיעה התשוקה העזה שאחזה בהם לפתע לתקן את חיינו? מה הם בעצם יודעים על החיים שלנו? על היחס שלנו לנשים? האם כל החילונים שטחיים כל כך? האם כולם בולעים בכזו קלות את כל מה שמוכרים להם "תחקירני" הטלוויזיה? איפה הסובלנות החילונית המפורסמת? איפה הפתיחות והיומרה להכיל עמדות שונות ואחרות? ועוד כהנה וכהנה שאלות שנבעו מתוך תחושה חריפה של אי-צדק שנעשה עמנו, והתנגשות כל כך חזיתית בין החוויה האישית שלנו לבין מה שמאשימים אותנו כקולקטיב: מצד אחד, צורת החיים שלנו, שאנו חווים יום יום כדרך בריאה והוגנת, בסך הכל מדובר במבנה תרבותי שלא הומצא היום ולא אתמול ולדעתנו (הסובייקטיבית לגמרי כמובן) המבנה הזה מכבד ומתחשב בנשים באופן יוצא מן הכלל. ומן הצד השני, ההאשמות הכל כך קשות וכל כך מכלילות שהוטחו בפנינו בלי שום רגישות ובלי נסיון להקשבה ולהבנה.
המשך יבוא...