יום שלישי, 15 במאי 2012

על "חרדים" - הסדרה התיעודית של אמנון לוי

גם אני ראיתי את שלושת פרקי הסדרה החדשה של אמנון לוי (קישור) על החרדים, סדרה שנועדה (על פי לוי עצמו) להעמיק את ההיכרות של הישראלי המצוי עם הציבור החרדי. אמנון לוי מכריז כי ההסתכלות על החרדים נגועה בהכללות, שנאה ודעות קדומות, ומזמין את הצופה לראות גוונים אחרים שיש בציבור זה.
הכוונה טובה, והתוצאה...
ובכן, לדעתי התוצאה מאלפת - לפחות אותי. אלא שאני כמובן לא למדתי כאן הרבה על חרדים - אלא דווקא על חילונים.
מלבד העובדה שלא עוברת כמעט דקה ללא הפגנת בורות, שטחיות או הכללה, מה שבעיקר תפס אותי היא הטכניקה - איך אמנון לוי מעורר אהדה בקרב הצופים.
המטרה, החשובה מאד אליבא דכולם, היא לעורר סובלנות או סימפטיה בקרב החילונים כלפי הציבור החרדי, אך בדרך בה היא נעשית טמון כשל אופייני מאד לתרבות הפוסט-מודרנית.
באופן פרדוקסלי, הסובלנות כלפי האחר בחברה המערבית, מופיעה רק (או בעיקר) כאשר האחר הוא פראי ובלתי-צפוי, כאשר הוא "נשגב", פלאי וקשה להשגה (בדומה להערצה שחשו עמי קדם אל מול הטבע). קל יותר לעורר אהדה אל שבטים פגאניים שגרים מעבר להרי-החושך, מאשר אל השכן הפשוט, הרגיל, האנושי כל כך, הצפוי והנדוש.
(באיזה שהוא מקום מחליפה התופעה הזו את ה"עבודה זרה" העתיקה, ואולי היא פשוט מגיעה מאותו שורש בנפש האדם: הסגידה לפלאי, לנשגב, לאחר המוחלט).
ויש לי תחושה שזה בדיוק מה שאמנון לוי עשה כאן. די ברור לי שהדבר לא נעשה מתוך בחירה, או מוּדעות (חלקית או מלאה). לוי פשוט מספק את צרכי קהל היעד שלו - הצופה החילוני הממוצע. ולכן הוא היה חייב לצייר את החרדיות כמערכת עולם של כוחות קמאיים, לא רציונליים, מיסטיים, בלתי צפויים ולא מובנים.
עד כמה שזה נשמע מפתיע, לחילוני קל יותר לקבל אותנו כיצורים מכוכב אחר, מאשר כבני אדם רגילים.
כי הרבה הרבה יותר קשה לחבב אדם רגיל - אך שונה ממך בדעותיו; אדם שחי אתך על אותו קרקע ומשתמש עמך באותם משאבים - אבל רואה את הדברים אחרת ממך.
הסובלנות האמיתית נמדדת מול השכן, בן המשפחה, או העמית לעבודה; מול האדם הרגיל שמולך, האנושי כל כך - אבל השונה כל כך!
בדיוק לכן, הסדרה הזו מאלפת. היא מלמדת יותר מכל על צרכניה של הסדרה, על החילונים, שעדיין לא מוכנים לקבל אותנו כבני-אדם, רק כמוצגים מוזיאליים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה