כשהיינו ילדים נתקלנו לא-פעם בתופעה מעניינת בבית הכנסת השכונתי (מקום בו התכנסו כל אבות השכונה מדי יום ביומו), תופעה שמוכרת גם היום למבקרים בבתי כנסת. היה זה אחד המתפללים, לעתים שכן או אבא של חבר ולעתים סתם אדם זר, שהתפלל בצורה לא-שגרתית שמשכה את תשומת לבנו. האיש היה חוזר שוב ושוב על המילים של התפילה, ובעוד שאר המתפללים קראו ברצף ובקצב אחיד את המילים, הוא היה מסוגל "להתקע" על שורה אחת במשך כמה דקות, כשהוא חוזר וקורא אותה, בעוד על פניו ניכרים סימני מאמץ וריכוז עילאיים, אם בהעויות הפנים ואם בזיעה שניגרה מפרצופו וכו'.
בתור ילדים היינו בטוחים שמדובר בלא פחות מ-צדיק! שהרי להבדיל מהאנשים "הרגילים" שמהרו לסיים את התפילה וללכת לעניניהם השוטפים, ה"צדיק" הנ"ל עשה שעות נוספות בבית הכנסת במאמצים כבירים להגות את המילים בצורה הנכונה ולכוון (כך היה נראה) כוונות נשגבות ונסתרות.
גדלנו קצת, מצאנו את עצמו מביטים על כל דבר בעין ביקורתית, ואז התחלנו לכעוס על אנשים מהסוג שתיארתי. כנערים בוגרים התקוממנו נגד מה שהיה נראה לנו כסמל לשעבוד דתי, ראינו מול עינינו אדם שמבזבז שעות יקרות ואנרגיה בנסיון חוזר ונשנה להגות מילים כלשהן בצורה מדוייקת, מה יותר עלוב ומדכא מזה?
אבל אז גדלנו עוד קצת ובמקום לכעוס עליהם התחלנו לרחם עליהם. מדוע? מפני שגילינו שלא מדובר ב"צדיקים" אלא באנשים מסכנים, שסובלים קשה מבעיה נפשית ששמה: "הפרעה טורדנית-כפייתית". את ההפרעה הלזו לא הולידה וייצרה הדת וגם חילונים כופרים למהדרין עלולים לסבול ממנה. התסמין העיקרי של הפרעה זו הוא דחף בלתי נשלט לחזור שוב ושוב על "טקסים" שונים, מתוך חרדה "שמא לא בצעתי נכון את המטלה שאני רוצה/צריך לעשות" (את ההגדרה המדוייקת להפרעה זו תבדקו בעזרת גוגל). כמובן שהפרעה "יושבת" על מערכת האמונות והחשיבה של האדם ומתבטאת אצל כל אחד בדרך שונה. לדוגמה, אדם חילוני שסובל מהפרעה זו יחזור וישטוף את ידיו בכל חמש דקות בכדי לוודא שהן "הגיינייות" ואילו הדתי ישטוף את הידים שוב ושוב בכדי לוודא שהן "טהורות", וכך הלאה.
נמצא שלעתים, עם פיסת מידע פשוטה, אפשר להפוך ביקורת חריפה על ה"צדיקים" והדתיים, להבנה, אמפתיה ורחמים.
מה שעשתה התקשורת בקמפיין האחרון, זה לקחת אנשים חולים ולהציג אותם כמייצגים של חברה שלמה וכתוצרים של מערכת דתית, ובעיקר להשתמש בהם בציניות ככלי לניגוח ולהוצאת שם רע על ציבור שלם.
הרמב"ם כותב כי המספר לשון הרע, אף על פי שהוא אמת, "הרי זה מחריב את העולם", וקל וחומר כשמדובר בשקר גס.
בהמשך אעסוק עוד בפריזמה המעוותת שיוצרת התקשורת, ובינתיים שיהיה לכולנו (גם לנשים) שבוע טוב...
בתור ילדים היינו בטוחים שמדובר בלא פחות מ-צדיק! שהרי להבדיל מהאנשים "הרגילים" שמהרו לסיים את התפילה וללכת לעניניהם השוטפים, ה"צדיק" הנ"ל עשה שעות נוספות בבית הכנסת במאמצים כבירים להגות את המילים בצורה הנכונה ולכוון (כך היה נראה) כוונות נשגבות ונסתרות.
גדלנו קצת, מצאנו את עצמו מביטים על כל דבר בעין ביקורתית, ואז התחלנו לכעוס על אנשים מהסוג שתיארתי. כנערים בוגרים התקוממנו נגד מה שהיה נראה לנו כסמל לשעבוד דתי, ראינו מול עינינו אדם שמבזבז שעות יקרות ואנרגיה בנסיון חוזר ונשנה להגות מילים כלשהן בצורה מדוייקת, מה יותר עלוב ומדכא מזה?
אבל אז גדלנו עוד קצת ובמקום לכעוס עליהם התחלנו לרחם עליהם. מדוע? מפני שגילינו שלא מדובר ב"צדיקים" אלא באנשים מסכנים, שסובלים קשה מבעיה נפשית ששמה: "הפרעה טורדנית-כפייתית". את ההפרעה הלזו לא הולידה וייצרה הדת וגם חילונים כופרים למהדרין עלולים לסבול ממנה. התסמין העיקרי של הפרעה זו הוא דחף בלתי נשלט לחזור שוב ושוב על "טקסים" שונים, מתוך חרדה "שמא לא בצעתי נכון את המטלה שאני רוצה/צריך לעשות" (את ההגדרה המדוייקת להפרעה זו תבדקו בעזרת גוגל). כמובן שהפרעה "יושבת" על מערכת האמונות והחשיבה של האדם ומתבטאת אצל כל אחד בדרך שונה. לדוגמה, אדם חילוני שסובל מהפרעה זו יחזור וישטוף את ידיו בכל חמש דקות בכדי לוודא שהן "הגיינייות" ואילו הדתי ישטוף את הידים שוב ושוב בכדי לוודא שהן "טהורות", וכך הלאה.
נמצא שלעתים, עם פיסת מידע פשוטה, אפשר להפוך ביקורת חריפה על ה"צדיקים" והדתיים, להבנה, אמפתיה ורחמים.
מה שעשתה התקשורת בקמפיין האחרון, זה לקחת אנשים חולים ולהציג אותם כמייצגים של חברה שלמה וכתוצרים של מערכת דתית, ובעיקר להשתמש בהם בציניות ככלי לניגוח ולהוצאת שם רע על ציבור שלם.
הרמב"ם כותב כי המספר לשון הרע, אף על פי שהוא אמת, "הרי זה מחריב את העולם", וקל וחומר כשמדובר בשקר גס.
בהמשך אעסוק עוד בפריזמה המעוותת שיוצרת התקשורת, ובינתיים שיהיה לכולנו (גם לנשים) שבוע טוב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה