הדרת נשים - פרק א'

כעת, לאחר שקמפיין "הדרת נשים" שכך ונשכח (אני מקווה), ולאחר שהתאפקתי במשך כמה שבועות, שלא להצטרף לקרנבל המטורלל הזה שבו אף אחד לא שומע את אף אחד, נדמה לי שאפשר כבר להתחיל לטפל בעניין ברוגע ובחכמה, בעיניים בוחנות, מבקשות אמת (יש דבר כזה?).
החגיגה התקשורתית חסרת האחריות שהשתוללה כאן רק הרעילה את כולנו ולא תרמה לתיקון שום-מצב. יחד עם זאת, ניתנה לנו הזדמנות יוצאת-דופן ללמוד הרבה, על החברה שלנו - על עצמנו כחרדים, על התקשורת - החילונית וגם החרדית, ורבות רבות למדנו על החילונים עצמם ולאו דווקא דברים חיוביים. בפוסטים הקרובים אשתדל בעזרת ה' "לגעת" בכמה נקודות.
מבלי לטפל בעובדות עצמן, נפתח קודם כל בשאלות שהציפו אותי, כמו חרדים שפויים רבים, במהלך התקופה האחרונה: האם באמת אכפת להם, לחילונים, מהנשים? האם באמת אכפת להם מהנשים שלנו? מאיפה זה מגיע באמת? מהיכן נובע פרץ האנדרלין הזה ששוטף אותם? מאיפה הגיעה התשוקה העזה שאחזה בהם לפתע לתקן את חיינו? מה הם בעצם יודעים על החיים שלנו? על היחס שלנו לנשים? האם כל החילונים שטחיים כל כך? האם כולם בולעים בכזו קלות את כל מה שמוכרים להם "תחקירני" הטלוויזיה? איפה הסובלנות החילונית המפורסמת? איפה הפתיחות והיומרה להכיל עמדות שונות ואחרות? ועוד כהנה וכהנה שאלות שנבעו מתוך תחושה חריפה של אי-צדק שנעשה עמנו, והתנגשות כל כך חזיתית בין החוויה האישית שלנו לבין מה שמאשימים אותנו כקולקטיב: מצד אחד, צורת החיים שלנו, שאנו חווים יום יום כדרך בריאה והוגנת, בסך הכל מדובר במבנה תרבותי שלא הומצא היום ולא אתמול ולדעתנו (הסובייקטיבית לגמרי כמובן) המבנה הזה מכבד ומתחשב בנשים באופן יוצא מן הכלל. ומן הצד השני, ההאשמות הכל כך קשות וכל כך מכלילות שהוטחו בפנינו בלי שום רגישות ובלי נסיון להקשבה ולהבנה.
המשך יבוא...

על התשובה - ציטוט

"...התשובה... היא מן הדעות שבלעדי האמונה בהן לא תסתדר מציאותם של אנשים בני-תורה, מפני שבהכרח אדם טועה ונכשל, או שמתוך בורותו הוא מעדיף דעה או מידה שבאמת אינם עדיפים, או שתאווה או כעס גוברים עליו. ואילו האמין האדם ששבר זה לא ניתן לאיחוי לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי היה מוסיף על מריו מכיוון שלא נותרה לו עצה. אבל עם האמונה בתשובה הוא ימצא את תיקונו ויחזור למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שעבר עבירה..." (הרמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג, פרק לו. בתרגום מיכאל שוורץ).

קוים לדמותו של מנהיג

השבוע קראנו על הצעדים הראשונים של משה רבנו כמנהיג. רבות נכתב על משה האיש, ואני רוצה רק לציין נקודה שעלתה במחשבתי הפעם.
הקב"ה מצייד את משה בשלושה "אותות", שיהוו ההוכחה לכך שהוא המנהיג האמיתי. עם ה"אותות" האלה הוא היה צריך לבוא ולשכנע את העם שהוא הגואל.
מה היו האותות?
1. המטה נהפך לנחש.
2. היד שנכנסה לחיקו יצאה מצורעת כשלג.
3. מי היאור נהפכו לדם ביבשה.
וחשבתי, כי שלושת האותות מסמלים רעיונות בסיסיים שהם בבחינת תנאים ראשוניים למי שרוצה להיות מנהיג:
1. המטה מסמל את הכוח שבו רודה המנהיג בעם. שימוש לא נכון בכוח הזה, יהפוך את המטה לנחש, כלומר לנזק שגם אתה - המנהיג - תנוס מפניו!
2. אם תאסוף את ידיך אל חיקך, תשב בחיבוק ידים, או שתשמור את המנעמים לעצמך, סופך ללקות בצערת שתאכל את בשרך!
3. מי היאור - הם הסמל המצרי לשגשוג כלכלי. היזהר שההצלחה הכלכלית לא תיבנה על גופות של בני אדם. היזהר שהמים לא יהפכו לדם, שסיפוק הצרכים האנוכיים שלך לא יתלכלך ברצח, בשוד, בשחיתות ובאי-צדק.

על מידת הרחמים - ציטוט

מה נדיר יותר, מה אציל יותר, השתתפות בצער או השתתפות בשמחה?

מעטים מאד האנשים שלא יחושו בצער ובסבל זולתם, אך ודאי לא כל אלה שהיום משתתפים בצערו של עני, ישמחו באותה מידה אם הוא יעשיר בין לילה ומחר יעבור על פניהם במרכבה עם משפחתו.

"רחמים", המידה המציינת את אומתנו (יבמות עט, א), היא יותר מהשתתפות בצער.

המלה נגזרת מ"רחם", המציין את כוחה העמוק ורב ההקרבה של נפש אחת למען התהוות נפש אחרת, את מסירת כל הדם והכוח למען תתהווה ותשתכלל נפש אחרת.

"רחם" הוא משכן ההתמסרות העמוקה ביותר. וגם אחר כן, משנשלמה היצירה, ישפיע הרחם לא רק השתתפות בצער הבוכה, אלא השתתפות גדולה יותר בשמחת הצוחק.

בת-צחוק של ילד על ברכי אמו מפצה על נדודי שינה ויגון של שנים.

מ"רחם" זה נגזרה מידת הרחמים. מידה זו לא רק סובלת עם הזולת, אלא לא תשקוט ולא תנוח עד שלא תראה באושרו.

(מתוך פירוש הרב הירש לתורה, פרשת מקץ).

השותף השלישי

לפעמים אנו שוכחים את השותף השלישי! השגרה המפרכת, הצפופה והלחוצה, גורמת לנו פשוט לשכוח שהוא קיים. ואז אנחנו נכנסים למערבולת של מתחים, של ציפיות מעצמנו ומבן הזוג, ורצון שהכל "יתקתק" כמו שצריך, שהילדים יהיו מחונכים, שהבית יהיה מסודר ונקי, ושכל ה"סידורים" ייעשו בזמן וש... וש... ושוב שכחנו את חלוקת התפקידים בינינו: אני והיא עושים את המקסימום במסגרת המגבלות שלנו כיצורים אנושיים לא מושלמים, והוא דואג לכל השאר. כששוכחים אותו, במוקדם או במאוחר המציאות מזכירה לנו..."שלשה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו".

שיר הלל לאור היהודי

האור העדין והשברירי של נרות חנוכה, שעומד בעוד שעה קלה לגווע ברחש קל, ולהותיר אותי באור הפלורוסנט הבהיר, מעלה בי הרהורים על אור וחושך המשמשים בעולמנו בעירבוביה, ובעיקר על אור שהוא עצמו חושך.

אור-שהוא-חושך הוא האור היווני: בוהק, מסנוור, צבעוני. אור תרבותי, מאיר כל פינה חשוכה, מיקרוסקופי, חוקר כל תא, מברר כל בעיה באנליטיות חדה. מהפך בכל תופעה, מברר אותה היטב, מנתח אותה, חודר לקרביה, מפשפש בה, גם קצת צוחק עליה, רואה אותה במערומיה ולפיכך מזלזל. הוא גם כובש, מהפנט אותך אליו באלף ערוצים, אסטטי, וירטואוזי, ובקסמיו מציע חלומות לכל בחצי חינם. האור הזה מחשיך מבלי שנרגיש חלקים שאולי לא נדע לעולם על קיומם.
ולא פלא שלאור השני אין כלל סיכוי בתחרות הזו, ולא פלא שהוא הולך ומתכסה, הולך ונגנז לאטו. והאור הגדול המנסר בעולמנו מחשיך אותו, שרגא בטיהרא מאי אהני.
ובכל זאת, ליחידי סגולה, המואסים באור הגדול, המוחצן, הזייפן והמשעבד, יש הזדמנות מדי פעם ליהנות מן האור הגנוז, להדליק אותו, גם אם רק לזמן מועט, לשבת מולו, להתבונן בו, שברירי, רועד, ועם זאת אמיתי, ונחזה אף בעיני הלב.
לא תוכלו להשתמש בו. בעולמנו הוא איננו מטבע עובר לסוחר, אלא לראותו בלבד. לראות ולקנות דעת. להעמיק בו ולדעת שאור השמש, הנראה בעיני בשר, מחשיך אור יפה ממנו.
אולי, מי יודע, יבוא יום וכמו שגילו את קרני הרטנגן והאולטרא-סגול, יתגלה גם האור הזה. אני מחכה ובנתיים מסתפק בנרות חנוכה.

אוהב שלום או רודף שלום

אתמול שמעתי רעיון מעניין בשם רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בנו של "החתם סופר" ומחבר הספר "כתב סופר" על התורה.

הוא מפרש את הכינוי "אוהב שלום ורודף שלום" שנאמר על אהרן הכהן, בצורה הבאה.

"אוהב שלום" - זה מובן: אדם שאוהב את השלום, אך מה זה "רודף שלום"?

מסביר ה"כתב סופר" (בפרשת אמור): "רודף שלום" זה אדם ש"רודף" בשביל השלום, שמסכסך בין אנשים ויוצר מלחמה בשביל לשמור על השלום.

אמנם, המילה "מלחמה" היא לא פוליטיקלי-קורקט בימינו. אבל בכל זאת, אני חושב שיבינו את הרעיון היטב גם העדינים ביותר שבינינו אם נציג אותו בדוגמה הקיצונית הבאה:

נניח שהבת/הבן שלך מתחברים בבית הספר לילד שלילי. שלילי עד כדי כך שהוא מוכר להם סמים ומעודד אותם לצרוך אותם (כמובן, כדי שהוא ירוויח כסף).

האם בשם השלום, השיוויון והאהבה האוניברסלית לחי, לצומח ולדומם, תעמדו מן הצד? האם לא תסכסכו ביניהם? ואם באפשרותכם להצית שנאה עמוקה שתפריד ביניהם לנצח, לא הייתם עושים זאת?

ובכן, ברור לי שבמקרה הזה תודו שה"מלחמה" נחוצה עבור השלום - עבור שלמותו הנפשית והאישית של הילד שלכם.

כעת נמשיך רק עוד צעד אחד.

נניח שאתם מאד אוהבים את בן הזוג שלכם. ולמרבה המזל, גם הוא מאד אוהב אתכם.

מטבע הדברים, נכרתה ביניכם ברית נישואין - המבוססת על אהבה, ואמונה אופטימית שהקשר ביניכם יישאר לנצח. ואכן, מה יותר מקסים מזוג אוהב, המתמסרים אחד אל השני בצורה כל כך נפלאה (ממש זוג מהסרטים).

מה הייתם עושים בשביל לשמר את השלום ביניכם?

האם הייתם מוכנים להיות קצת ב"מלחמה" בשביל השלום הזה?

האם נראה לכם סביר להחליט שלא תהיו מדי "נחמדים" לאנשים (או נשים) אחרים/ות שעלולים לפגוע בשלמות הקשר שלכם?

האם הייתם מוכנים לשם כך, אף לספוג עלבונות על כך שאינכם מספיק "חברותיים", ואולי אפילו: חשוכים, שמרנים, ועוד כל מיני מילות גנאי, מתוך ידיעה שה"מלחמה" ב-'אלה שבחוץ' תורמת ל"שלום" שמבית?

אלו שאלות מעניינות שראוי לחשוב עליהן.

אחתום רק בסיפור אמיתי ששמעתי לאחרונה על אדם אחד שהכרתי, איש חסד מיוחד במינו, שעשה רבות למען חולים ונזקקים. כמובן שהבית שלו היה פתוח לרווחה לכל מיני מסכנים, ילדים מבתים הרוסים, חסרי-בית עם בעיות נפשיות ועוד. עד כאן הסיפור נחמד ונעים מאד, רק דבר אחד מצער אירע בכל זאת: אחד המסכנים האלה, ששכן באופן קבע בבית, נהג לתקוף מינית את הילדות והילדים בבית בלי שההורים ישימו לב.

סיפור זה מעלה שוב את אותה נקודה: העולם המערבי מטפח נחמדות, סובלנות, שלום ואחווה בין כולם. השאלה היא רק האם אין לכך מחיר? והאם המחיר אינו אכזרי וכואב בהרבה מהאידיאל האוטופי הזה של "נחמדות לכל".

אביר זכויות הנשים

בכל שנה מחדש, כשמגיעה פרשת ויצא, ההתנהגות של לבן כלפי יעקב פשוט מקוממת מחדש. אבל שיא השיאים של החוצפה, בעיני, היא האזהרה של לבן לפני שהוא "משחרר" את יעקב: "אם תענה את בנותי...". כלומר, אוי ואבוי לך אם תעיז להרע לבנות שלי.
זה כל כך מוכר, כל כך מזכיר את אותם אבירי זכויות שסובבים אותנו, אותם יפי-נפש שרוממות טובת הנשים בגרונם, בעוד הם עצמם מאמללים בלי רחמים את הנשים שבחברתם.
הוא הרי מכר את הבנות שלו, כפי שהן בעצמן העידו: "הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו...", הוא התייחס אליהן כחפץ, כאובייקט עובר לסוחר, וכל זאת לא מפריע לו להטיף ליעקב.
כל כך מוכר, וכל כך עצוב.
להטיף לקבוצות אחרות שיתנהגו יותר יפה עם הנשים שלהם או הילדים שלהם, זה אפשר!
זה אפילו די כיף, ובעיקר, זה נחמד מאד להרוויח שני ציפורים במכה אחת: גם להתעלל במישהו אחר וגם להרגיש באותו זמן חסוד וצדיק.
תסתכל על עצמך לבן! תסתכל על הפצעים הפעורים בלבותיהן של הנשים שסביבך, אותן נשים מטופחות ומגונדרות שמחייכות אליך, אך שונאות ומקללות אותך בסתר. קשוט עצמך תחילה.

ראיה מורכבת יותר

מדוע אנחנו רואים את העולם שסביבנו בתלת-מימד?
בגלל מבנה העיניים שלנו.
כל עין רואה את החפץ, בו אנו מביטים, מזוית מעט שונה, וכאשר המוח מאחד את שתי התמונות נוצרת תמונה תלת-מימדית.
הטכניקה הזו נכונה גם במישורים אחרים בחיים שלנו.
הלא כל אחד מאתנו רואה את העולם מזוית קצת שונה. אם יתקיים התנאי - שהתמונה שלי ושלך יתאחדו - הרי שקיבלנו תמונה אחרת, יפה יותר, מורכבת יותר ועמוקה יותר.

לאהוב את האנושות ולשנוא בני אדם

גדי טאוב, בפרק החמישי של ספרו "המרד השפוף" (עמ' 250 ואילך) עוסק בהרחבה בתנועת ה"פוסט מודרניזם" ובכשליה. הפרק כולו מומלץ לקריאה, אך כאן ברצוני להביא כמה שורות מאלפות, מתוך תת-פרק שכותרתו "מיזנטרופיה (=שנאת אדם) בלבוש הומניזם":

"האכזבה שמתוכה צמח הייאוש החדש, היא מהומות הסטודנטים של שנות השישים. דור הפי. סי. (פוסט-מודרניזם) של היום הוא דור ילדי הפרחים של אתמול, והוא נושא איתו עלבון עמוק שהתרבות שלו עלבה בו. מפני שהמרד לא רק נכשל... [אלא ש]גם הדור המורד עצמו, נספג אל תוך הסדר החברתי שבו ביקש למרוד, נבלע בו, בלי להשאיר סימן.

מרד דור האהבה נשען על אמונה אוטופית, על פתרונות שהיו אמנם קלושים בתוכנם... הם לא רצו רפורמות, הם רצו - למרות שלא היה להם עצמם מושג איך לבצע את הדבר - להחליף לחלוטין את הסדר הקיים. להציב במקומו אי-סדר נפלא וחופשי, שבו המשאלות והמאוויים של כולם יוגשמו, ללא הגבלה, בלי חוקים, בלי הורים, בלי דאגות. הם ראו בעיני רוחם איזה "מצב טבעי" ראשוני ונפלא, שדמה יותר למושגים שלנו על גן עדן... מאשר למושג שלנו על חברה אנושית.

עומק האכזבה התאים לגובה הציפיות והצטרף אל השורה הארוכה של אכזבות שסיפקה המאה העשרים...

לכן פנתה תשומת הלב, ובחמת זעם, אל הרע והמעוות. היא פנתה מן התקווה לשינוי, אל האכזבה ואל עוולות, שחלקם ממשיים מאד. אל העובדה שלמרות הערכים היפים המתנוססים על הדגל האמריקאי, למרות ההצהרה על המחויבות לשוויון וחירות, אין בארץ המובטחת די חרות ודי שיוויון...

עם התעצמותו של הייאוש מן האפשרות לשינוי, התגברה המלחמה כנגד הטבע האנושי. יותר ויותר תכונות אנושיות שנתגלו כבלתי מתאימות לחזון, תויגו כ"בורגניות" עד שלא נשארו לאדם תכונות כלל.

בגלגולה הנוכחי הפכה המלחמה התיאורתית כנגד האופי הבורגני למלחמה נגד מה שהוא מכונה "מהותנות". נגד האמונה שיש לאדם טבע קבוע כלשהו. וזה האביזר התיאורתי האמור לכסות על ערוות המיזנטרופיה והשנאה העמוקה של הפי. סי .לחברה האנושית סביבו.

תפיסת הפי. סי. את עצמו כהומניזם, על אף שהוא בז לכל מה שאנחנו מכירים כאנושי, מתאפשרת רק בזכות ההתנגדות הזאת ל"מהותנות".

הם שונאים את בני האדם שקיימים בפועל, משום שאלה - אופיים, התנהגותם, רצונותיהם, טעמם, תרבותם, נטייתם לזוגיות ואהבה, תאוותיהם המיניות, שאיפותיהם וחלומותיהם - אינם אלא קונסטרוקט מלאכותי שהמציאה הבורגנות.

לעומת זאת הם ממשיכים לאהוב את בני האדם שהיו-יכולים-להיות.

כדי שנוכל לדבר על אותם בני-אדם תיאורתיים, אנחנו צריכים לתפוס אחרת את בני-האדם הממשיים: אף אחת מתכונותיהם אינה יכולה להיות מהותית להם. וכך אפשר להמשיך לאהוב את האנושות ולשנוא את האנשים...".

כנגד זה אני רוצה להציב רעיון שכותב הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה על פרשת השבוע שלנו (פרשת ויצא).
בפרשה מסופר על יעקב שנרדם בהר המוריה, במקום בו עמד לימים בית המקדש, ובחלומו ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב-יג).
חז"ל מסבירים את פשר עליית וירידת המלאכים בסולם, במילים הבאות:

"עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה" (חולין צא, ב).

והגמרא ממשיכה:

בעו לסכוניה (=רצו המלאכים להזיק לו ולפגוע בו), מיד 'והנה ה' נצב עליו' (לשמרו, רש"י).

וכותב על כך הרב הירש (בשינויי לשון קלים):

"הם עולים ומסתכלים בתמונה האידיאלית של האדם, כפי שעליו להיות, ויורדים ומשוים כנגדה את תמונתו כפי מה שהוא... עולים למעלה... ויורדים ומוצאין אותו ישן, ישן בְּמָקוֹם שנועד לעורר בו מחשבות על תעודתו... לפיכך "בעו לסכוניה", מיד - והנה ה' נצב עליו... "ה'"(=מידת הרחמים) כאן, בא בניגוד אל "אלהים" שב"מלאכי אלהים". המלאכים הם שליחי אלהים בסדר עולם... ובו הכל נמדד ונשקל במידת הדין. הם רואים כל אדם רק כפי מה שהוא... אולם "ה'" עומד על ידו, ה' במדת הרחמים; מידה זו מתגלה בעיקר בחינוך האדם, והיא רואה לא רק עבר והווה, כי אם צופה כל נעלם ומעצבת עתידות. היא רואה באדם שבהווה את האדם שבעתיד, ואם יש בו שורש וגרעין טוב, היא שומרת עליו ומקדמת אותו".

ובכן, מתברר שישנה נקודת מבט יותר גבוהה משל מלאך.
אז אולי אתה "מלאך" ולכן לא רואה זכות קיום לכל מי שאינו מושלם, שלא תואם את המודל הסופר-אידיאלי של האדם.
אבל המבט הגבוה יותר, הוא מבטו של אלוקים. הוא המבט שמאמין באדם ורואה את הנקודה הטובה שטמונה בו, גם אם היא חבויה עמוק וטרם התגלתה, וגם אם היא קטנה ולעולם לא תקיף את כל כולו, ואף לא תכסה על כל מגרעותיו וחסרונותיו.
אלוקים "ניצב" על האדם שנמצא בתחתית הסולם, ששוכב על הקרקע, שומר עליו ומאמין בו.
נמצא שהאמונה באלוקים, ובעקבות כך אימוץ זוית הראיה שלו, מביאה אותנו לאמונה באדם.

חיית המתכת - בפתח ביתי

כמה כשרון צריך בשביל לכתוב את השיר הבא (מאיר אריאל):

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...

בשנת אחת לבלטשאצר מלך בבל
חזון בחלום ראה דניאל
ותעלינה ארבע חיות גדולות מהים
וכל חיה מסמלת מלכות בעולם
והרביעית שונה ומשונה מקודמותיה
מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה
עם שיני ברזל גדולות אוכלת וגורסת
והשאר בציפורני נחושת דורסת
ועשר קרנים לה והקטנה מתוכם צומחת וגדלה
וצצות בה כעיני בני אדם
ופה מדבר גדולות מתרברב
סופה להתקטל ולהתחרב

חיית המתכת חיית הברזל
מלכות משונה שחזה דניאל
תקופת המתכת עידן הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...

כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת
כל השפיצים האלה בגרפים
ברזל כתנין, מתכת כפרד
ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה
ברזל מצופה מתכת ערמומית
מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים
פרצוף של שפחה, לא עושה ענינים
עם הרשת הכי גדולה של סוכנים כפולים
כל המחשבים האלה
המרדימים האלה, העוקרים האלה
את אצבעותינו...מעולמנו...

תקופת המתכת, עידן הברזל
הזו הרביעית שראה דניאל
בחזיונות לילה אז בבבל
האם זה עכשיו שוב מתגלגל...?

גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג
והמונים המונים חצי אוטומטי
הלומי פטישוני כסף סמויים
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חיית המתכת חיית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה
שלטון המתכת מלכות הברזל
בני אדם, טיפות של דם וקשקשיה

מקובל שהרביעית היא רומי
מקובל שרומי היא אדום
ממש כך או באופן סמלי יש די הרבה מרומי היום
כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור

תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל...

(ארמית):
חזה הוית באדין מן קל מליא רברבתא די קרנא ממללה,
חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא.
אתכרית רוחי אנה דניאל וחזוי ראשי יבהלנני...
--
והנה ביצוע יפה של שולי רנד

אז מה באמת עושים עם "חיית המתכת"? מה עושים עם "כל המחשבים האלה, המרדימים האלה, העוקרים האלה, את אצבעותינו...מעולמנו..."?
אני מכיר כמה איים שלווים, אליהם טרם הגיעה תקופת המתכת, אבל אל ביתי (ולבתים של חרדים רבים) היא כבר  הולכת ומזדחלת באיטיות אך בעקביות... מראה פנים שוחקות של התקדמות, של נוחות, אך בצוף דבשה המריר, אופפת אותנו בכבליה, משעבדת ומתעמרת בנו.

תבוא רעב

בהמשך לפוסט הקודם, הנה רעיון נוסף שחשבתי בעניין הזה.
יועצים לכלכלת המשפחה אומרים תמיד: אל תבואו לקניות רעבים, כי כשרעבים - רוצים יותר, ואז מנסים לבלוע הכל עם העניים, ו...הקנייה יוצאת גדולה מדי ולא מחושבת.
לתפילה לעומת זאת ההמלצה היא אחרת: תבוא רעב.
יש הלכה שאסור לאכול לפני התפילה, יש לכך סיבה, אבל מלבד זאת אפשר לומר עוד:
כשאתה בא רעב וחסר, יש סיכוי לתפילה אמיתית.
המניע של התפילה - הרגשת חסרון.
אדם שבע ומדושן עונג - לא יוכל להתפלל.
לדקלם את המילים - אולי כן, אבל לא להתפלל.

צורי וגואלי

השבוע התחדש לי משהו בביאור הפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (תהלים יט, טו), או יותר נכון במילות הסיום: "ה' צורי וגואלי".

חשבתי לעצמי על המבט הפסימי של התרבות המערבית על האדם, אחרי שנתגלה במערומיו וכל חולשותיו נפרסו לעין כל. מאז פרויד ועד ימינו גדודים של פסיכולוגים, סוציולוגים, פילוסופים, ולבסוף גם אמצעי התקשורת והבידור, מראים את האדם האנוכי, הלא-מושלם, המוּנע מצרכים פיזיים-בהמיים, מוכיחים שוב ושוב את אפסותו, את היותו בסך הכל חיה - אמנם קצת מתוחכמת - אבל חיה!

מכאן נובע הלך רוח קודר של חוסר אמונה, לא אמונה באלוקים, באדם! מכאן נובעת שנאה עצמית הולכת וגוברת של האדם אל עצמו ואל זולתו. תיעוב נוראי על חוסר שלמותו של האדם.

ומצד שני, האם ניתן להכחיש את חוסר המושלמות של האדם? לא ולא!

"כגון אנו - בינונים", אמר רבא (ברכות סא), איננו מושלמים כלל וכלל, ואת הידיעה הזאת אנחנו נושאים בקרבנו בצער. אולם, לידיעה זאת גם יתרון גדול ועצום:

הציפיה לגאולה.

אדם מושלם (וגם זה שחושב שהוא כזה) אינו חסר כלום. הוא לא זקוק לגאולה.

וכשהוא לא זקוק לגאולה, הוא גם לא נצרך לתפילה.

וזה אוצר יקר שהוא מפסיד.

לכן:

ה' צורי - אמנם, ה' יצר אותי, אך זה לא מספיק: אני עדיין חסר ולא מושלם, ולכן:

וגואלי - זה השלב השני: אני זקוק לגאולה, זקוק נואשות, וככל שאדע זאת יותר, כך אוכל להודות יותר על כך שנבראתי חסר! כי אם לא הייתי נברא חסר, לא הייתי זוכה לתקווה, לתפילה, לציפיה לגאולה, שגם במובן החווייתי הפשוט, אלו חוויות עוצמתיות יותר מן ההנאה הפשוטה מהרגע החולף.

שעת רגישות

לכל אחד (כנראה) תקופות או זמנים מסויימים, שבהם הוא יותר רגיש, יותר פגיע, יותר שברירי. אצל הבת שלי זיהיתי נקודת רגישות כזו - בכל פעם שהיא חוזרת מבית הספר.
היא מגיעה עייפה, פיזית ומנטלית, וגם רעבה, ולכן מגיעה בקלות מדהימה לידי בכי. כל סיבה, הקטנה והשולית ביותר שתהיה, מביאה אותה לידי בכי משופע דמעות.
עצם הזיהוי של הזמן שהיא חוזרת כזמן מועד לבכי, גורם לי להיות מוכן לכך, להגיב במתינות ובסבלנות, ולעתים גם למנוע את הבכי או לכל הפחות לסיים אותו יפה ומהר.
נקודה זו יפה גם לגבי עצמנו. גם לנו יש "שעות רגישות", זמנים בהם אנו עם אנרגיה מצומצת, סבלנות מוגבלת וכו'. אם נכיר את שעות הרגישות שלנו, נדע להתכונן אליהן. נוכל להפחית את רמת הדרישות שלנו מעצמנו באותה שעה, וגם להתאים לה את המטלות המתאימות.

שורש האהבה

פירוש הרש"ר הירש על הפרשה שקראנו בשבת האחרונה, פרשת השידוך בין יצחק לרבקה, עמוס ברעיונות על הזוגיות בעם ישראל. כאן העתקתי קטע אחד מתוכו (על הפסוק: "ויביאה יצחק האהלה...ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה..." בראשית כד, סז):

אף זו תכונה, אשר ברוך ה', לא נטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה!

ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו!

כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כן נוסדים הנישואין, רוב הנישואין בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו; משום כך גוברת האהבה, ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו.

אך רוב הנישואין בעולם הלא-יהודי נגמרים [=נעשים] על פי מה שם קוראים "אהבה", ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנובלות הלקוחים מהחיים, כדי להיווכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין לבין זו שאחריהם, איך הכל אחר-כך תפל וחסר טעם, מה שונה הכל מתיאורי הדמיון וכו'.

"אהבה" זו היתה עיוורת, ועל כל שעל בעתיד - אכזבה; לא כן הנישואין בישראל, שעליהם הוא אומר: "ויקח את רבקה ותהיה לו לאשה ויאהבה". שם החתונה איננה שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה!

למה אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה

כשהילד שלי (שנתיים פלוס) מקבל ממני ממתק, נניח קוביית שוקולד, הוא ממהר לבלוע אותה בכדי לקבל אחת נוספת מהחבילה שנמצאת ביד שלי. הוא דוחס אותה במהירות לפה וכלל לא נהנה ממנה, העיקר לקבל עוד. אז לפעמים אני נותן לו ממתק, ומהר מאד, לפני שיספיק להכניסו לפה, אני סוגר את האריזה בהפגנתיות ואומר בקול: "זהו", ואז ממהר לסלק את האריזה משדה הראיה שלו. אני לא עושה זאת כי יש לי בעיה להביא לו עוד, אני פשוט רוצה שיהנה באמת ממה שקיבל. וזה עובד: כשאני עושה את זה, אני רואה שהוא אוכל את מה שקיבל לאט, בנחת, ומתענג על כל ביס.
וחשבתי שאולי זו הסיבה שלפעמים אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים. פשוט כדי שנתחיל ליהנות קצת ממה שכבר קיבלנו.

על שאנחנו מודים

"מודים דרבנן" הוא הטקסט שהציבור נוהג לומר בבית הכנסת בזמן ששליח הציבור אומר את ברכת "מודים אנחנו לך" בעת חזרת הש"ץ.

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאָתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ וֵא לֹקֵי אֲבוֹתֵּינוּ, אֱלֹקֵי כָל בָּשָׂר. יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהָקָּדוֹשׁ, עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ. כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחָנֵּנוּ. וְתֶּאֱסֹף גָּליּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ לִשְׁמֹר חקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ. בָּרוּךְ קֵל הַהוֹדָאוֹת.

אנו מודים כאן על "שהחייתנו וקיימתנו" ועל מה עוד?
יש מפרשים שמסבירים כי המשפט "על שאנחנו מודים לך" הוא חלק ממה שאנו מודים עליו.
כלומר, אנו מודים על כך שאנחנו מודים.


על זה אני חושב בכל פעם שאני מתרגש מחדש לראות את הילדים שלי, ברגעים שונים: בשעות שיגרה, בשעות משחק, בביקור הלילי בחדר שלהם לפני שאני הולך לישון, ועוד.
האושר הגדול שלי נובע מן היכולת להכיר בטובה. האפשרות להודות, אף היא מתנה שהאדם מקבל.
אם אתה לא מודע למתנה שקיבלת, אם אתה חושב שמה שיש לך זה "סתם", זה "רגיל", "אין כאן שום דבר מיוחד" וכו', נגזל ממך בראש ובראשונה... האושר.
"מודים אנחנו לך... על שאנחנו מודים לך".

תיבת נח האמיתית

לאלה מאתנו שלמדו בישיבות מוכרת היטב המנטרה הידועה (והחבוטה, יש לציין) של ה"משגיחים":
בדורנו הישיבות הם "תיבת נח" האמיתית, המגינה על הנמצא בה מפני המבול שבחוץ. זו הדרך היחידה להנצל.
אני כאן כדי לדבר על תיבת נח בסיסית יותר וחיונית יותר, והיא: התא המשפחתי.
בחוץ משתולל מבול, ללא ספק. היחידה הבסיסית של האדם האנושי: המשפחה, הולכת ומתפוררת, מאבדת את קסמה ואת זכות הקיום שלה, לטובת ריגושים עזים, צבעוניים ומהירים, כשם שמיטיבה להציע התרבות המערבית.
אם גם אצלנו בבית יהיה מבול, אם גם אצלנו תשרור אנדרלמוסיה, סביר להניח שהגוזלים יחפשו להם מקומות אחרים לנוח בהם, וסביר עוד להניח שלעולם לא ימצאו ושכל חייהם יהיו חיפוש מתמשך וחסר תוחלת אחרי "משפחה".
רק אחרי שנעניק להם את ההגנה הראויה, רק לאחר שיווכחו לדעת שתחת קורת גג אחת יכולים לגור בשלום זאב עם כבש, או לפחות אנשים שונים עם דעות שונות, או, אם תרצו, גבר ואשה, רק אז יהיו מוכנים לצאת אל העולם, עצמאים ועם זאת קשורים ומחוברים לשורשים.

שני מכתבים

הבת שלי כתבה השבוע מיוזמתה שני מכתבים שמילאו אותנו בנחת:

לאמא היקרה, אני רוצה להגיד לך תודה על כל מה שאת עושה בשבילי. ולאחל לך: גמר חתימה טובה ושנה מתוקה

לאבא היקר, אני רוצה לאחל לך גמר חתימה טובה, סליחה אם גרמתי לך לצעוק עלי 

זוגיות VS הורות

השילוב בין זוגיות להורות הוא, איך נאמר, "שילוב קטלני", במובן הפשוט של המילה.
בחברה המערבית הזוגיות וההורות הינן לרוב אויבות זו לזו. מלבד העובדה שכל אחד מהתפקידים דורש המון אנרגיה כשלעצמו, פעמים רבות הצרכים מתנגשים.
במקרה הזה, כמו במקרים נוספים, אני מרגיש בר-מזל בכך שאני חי בחברה שמרנית, שבה המפגש בין זוגיות להורות בא יותר בקלות, למרות שעדיין צריך הרבה עבודה.
גם בחיי האישיים אתגר השילוב בין השנים הוא מורכב ועדין. אבל אני נהנה כל פעם לגלות איך שני הצדדים דווקא משלימים ומזינים זה את זה.
ההורות, לפחות אצלי, תורמת ליציבות של הקשר הזוגי, לתחושה של משפחה, של חיבור טהור שמתעלה מעל לצרכים אישיים (וזה מזכיר לי את פירוש רש"י על הפסוק "והיו לבשר אחד", שכותב שזה קורה על ידי הילדים, שהם "בשר אחד" הנוצר משני ההורים, אבל כאן ההרגשה היא שזה גם משפיע על ההורים עצמם, שהופכים ל"בשר אחד").
 בהקשר זה אוסיף המשך למה שכתבתי בעבר על ההשתקפות שלנו בילדים: הרבה פעמים אנו מוצאים תכונות בולטות של בני הזוג אצל הילד. לעתים אלו תכונות מנוגדות לאישיות שלנו, ואז קבלת בן הזוג, כפי שהוא, עומדת במבחן כפול. זה מציב אתגר קשה מצד אחד, אבל זה גם תורם לקבלה שלמה יותר, שמובילה לזוגיות אמיתית יותר.