הדרת נשים - פרק ב'

כשהיינו ילדים נתקלנו לא-פעם בתופעה מעניינת בבית הכנסת השכונתי (מקום בו התכנסו כל אבות השכונה מדי יום ביומו), תופעה שמוכרת גם היום למבקרים בבתי כנסת. היה זה אחד המתפללים, לעתים שכן או אבא של חבר ולעתים סתם אדם זר, שהתפלל בצורה לא-שגרתית שמשכה את תשומת לבנו. האיש היה חוזר שוב ושוב על המילים של התפילה, ובעוד שאר המתפללים קראו ברצף ובקצב אחיד את המילים, הוא היה מסוגל "להתקע" על שורה אחת במשך כמה דקות, כשהוא חוזר וקורא אותה, בעוד על פניו ניכרים סימני מאמץ וריכוז עילאיים, אם בהעויות הפנים ואם בזיעה שניגרה מפרצופו וכו'.
בתור ילדים היינו בטוחים שמדובר בלא פחות מ-צדיק! שהרי להבדיל מהאנשים "הרגילים" שמהרו לסיים את התפילה וללכת לעניניהם השוטפים, ה"צדיק" הנ"ל עשה שעות נוספות בבית הכנסת במאמצים כבירים להגות את המילים בצורה הנכונה ולכוון (כך היה נראה) כוונות נשגבות ונסתרות.
גדלנו קצת, מצאנו את עצמו מביטים על כל דבר בעין ביקורתית, ואז התחלנו לכעוס על אנשים מהסוג שתיארתי. כנערים בוגרים התקוממנו נגד מה שהיה נראה לנו כסמל לשעבוד דתי, ראינו מול עינינו אדם שמבזבז שעות יקרות ואנרגיה בנסיון חוזר ונשנה להגות מילים כלשהן בצורה מדוייקת, מה יותר עלוב ומדכא מזה?
אבל אז גדלנו עוד קצת ובמקום לכעוס עליהם התחלנו לרחם עליהם. מדוע? מפני שגילינו שלא מדובר ב"צדיקים" אלא באנשים מסכנים, שסובלים קשה מבעיה נפשית ששמה: "הפרעה טורדנית-כפייתית". את ההפרעה הלזו לא הולידה וייצרה הדת וגם חילונים כופרים למהדרין עלולים לסבול ממנה. התסמין העיקרי של הפרעה זו הוא דחף בלתי נשלט לחזור שוב ושוב על "טקסים" שונים, מתוך חרדה "שמא לא בצעתי נכון את המטלה שאני רוצה/צריך לעשות" (את ההגדרה המדוייקת להפרעה זו תבדקו בעזרת גוגל). כמובן שהפרעה "יושבת" על מערכת האמונות והחשיבה של האדם ומתבטאת אצל כל אחד בדרך שונה. לדוגמה, אדם חילוני שסובל מהפרעה זו יחזור וישטוף את ידיו בכל חמש דקות בכדי לוודא שהן "הגיינייות" ואילו הדתי ישטוף את הידים שוב ושוב בכדי לוודא שהן "טהורות", וכך הלאה.
נמצא שלעתים, עם פיסת מידע פשוטה, אפשר להפוך ביקורת חריפה על ה"צדיקים" והדתיים, להבנה, אמפתיה ורחמים.
מה שעשתה התקשורת בקמפיין האחרון, זה לקחת אנשים חולים ולהציג אותם כמייצגים של חברה שלמה וכתוצרים של מערכת דתית, ובעיקר להשתמש בהם בציניות ככלי לניגוח ולהוצאת שם רע על ציבור שלם.
הרמב"ם כותב כי המספר לשון הרע, אף על פי שהוא אמת, "הרי זה מחריב את העולם", וקל וחומר כשמדובר בשקר גס.
בהמשך אעסוק עוד בפריזמה המעוותת שיוצרת התקשורת, ובינתיים שיהיה לכולנו (גם לנשים) שבוע טוב...

הדרת נשים - פרק א'

כעת, לאחר שקמפיין "הדרת נשים" שכך ונשכח (אני מקווה), ולאחר שהתאפקתי במשך כמה שבועות, שלא להצטרף לקרנבל המטורלל הזה שבו אף אחד לא שומע את אף אחד, נדמה לי שאפשר כבר להתחיל לטפל בעניין ברוגע ובחכמה, בעיניים בוחנות, מבקשות אמת (יש דבר כזה?).
החגיגה התקשורתית חסרת האחריות שהשתוללה כאן רק הרעילה את כולנו ולא תרמה לתיקון שום-מצב. יחד עם זאת, ניתנה לנו הזדמנות יוצאת-דופן ללמוד הרבה, על החברה שלנו - על עצמנו כחרדים, על התקשורת - החילונית וגם החרדית, ורבות רבות למדנו על החילונים עצמם ולאו דווקא דברים חיוביים. בפוסטים הקרובים אשתדל בעזרת ה' "לגעת" בכמה נקודות.
מבלי לטפל בעובדות עצמן, נפתח קודם כל בשאלות שהציפו אותי, כמו חרדים שפויים רבים, במהלך התקופה האחרונה: האם באמת אכפת להם, לחילונים, מהנשים? האם באמת אכפת להם מהנשים שלנו? מאיפה זה מגיע באמת? מהיכן נובע פרץ האנדרלין הזה ששוטף אותם? מאיפה הגיעה התשוקה העזה שאחזה בהם לפתע לתקן את חיינו? מה הם בעצם יודעים על החיים שלנו? על היחס שלנו לנשים? האם כל החילונים שטחיים כל כך? האם כולם בולעים בכזו קלות את כל מה שמוכרים להם "תחקירני" הטלוויזיה? איפה הסובלנות החילונית המפורסמת? איפה הפתיחות והיומרה להכיל עמדות שונות ואחרות? ועוד כהנה וכהנה שאלות שנבעו מתוך תחושה חריפה של אי-צדק שנעשה עמנו, והתנגשות כל כך חזיתית בין החוויה האישית שלנו לבין מה שמאשימים אותנו כקולקטיב: מצד אחד, צורת החיים שלנו, שאנו חווים יום יום כדרך בריאה והוגנת, בסך הכל מדובר במבנה תרבותי שלא הומצא היום ולא אתמול ולדעתנו (הסובייקטיבית לגמרי כמובן) המבנה הזה מכבד ומתחשב בנשים באופן יוצא מן הכלל. ומן הצד השני, ההאשמות הכל כך קשות וכל כך מכלילות שהוטחו בפנינו בלי שום רגישות ובלי נסיון להקשבה ולהבנה.
המשך יבוא...

על התשובה - ציטוט

"...התשובה... היא מן הדעות שבלעדי האמונה בהן לא תסתדר מציאותם של אנשים בני-תורה, מפני שבהכרח אדם טועה ונכשל, או שמתוך בורותו הוא מעדיף דעה או מידה שבאמת אינם עדיפים, או שתאווה או כעס גוברים עליו. ואילו האמין האדם ששבר זה לא ניתן לאיחוי לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי היה מוסיף על מריו מכיוון שלא נותרה לו עצה. אבל עם האמונה בתשובה הוא ימצא את תיקונו ויחזור למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שעבר עבירה..." (הרמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג, פרק לו. בתרגום מיכאל שוורץ).

קוים לדמותו של מנהיג

השבוע קראנו על הצעדים הראשונים של משה רבנו כמנהיג. רבות נכתב על משה האיש, ואני רוצה רק לציין נקודה שעלתה במחשבתי הפעם.
הקב"ה מצייד את משה בשלושה "אותות", שיהוו ההוכחה לכך שהוא המנהיג האמיתי. עם ה"אותות" האלה הוא היה צריך לבוא ולשכנע את העם שהוא הגואל.
מה היו האותות?
1. המטה נהפך לנחש.
2. היד שנכנסה לחיקו יצאה מצורעת כשלג.
3. מי היאור נהפכו לדם ביבשה.
וחשבתי, כי שלושת האותות מסמלים רעיונות בסיסיים שהם בבחינת תנאים ראשוניים למי שרוצה להיות מנהיג:
1. המטה מסמל את הכוח שבו רודה המנהיג בעם. שימוש לא נכון בכוח הזה, יהפוך את המטה לנחש, כלומר לנזק שגם אתה - המנהיג - תנוס מפניו!
2. אם תאסוף את ידיך אל חיקך, תשב בחיבוק ידים, או שתשמור את המנעמים לעצמך, סופך ללקות בצערת שתאכל את בשרך!
3. מי היאור - הם הסמל המצרי לשגשוג כלכלי. היזהר שההצלחה הכלכלית לא תיבנה על גופות של בני אדם. היזהר שהמים לא יהפכו לדם, שסיפוק הצרכים האנוכיים שלך לא יתלכלך ברצח, בשוד, בשחיתות ובאי-צדק.