על מידת הרחמים - ציטוט

מה נדיר יותר, מה אציל יותר, השתתפות בצער או השתתפות בשמחה?

מעטים מאד האנשים שלא יחושו בצער ובסבל זולתם, אך ודאי לא כל אלה שהיום משתתפים בצערו של עני, ישמחו באותה מידה אם הוא יעשיר בין לילה ומחר יעבור על פניהם במרכבה עם משפחתו.

"רחמים", המידה המציינת את אומתנו (יבמות עט, א), היא יותר מהשתתפות בצער.

המלה נגזרת מ"רחם", המציין את כוחה העמוק ורב ההקרבה של נפש אחת למען התהוות נפש אחרת, את מסירת כל הדם והכוח למען תתהווה ותשתכלל נפש אחרת.

"רחם" הוא משכן ההתמסרות העמוקה ביותר. וגם אחר כן, משנשלמה היצירה, ישפיע הרחם לא רק השתתפות בצער הבוכה, אלא השתתפות גדולה יותר בשמחת הצוחק.

בת-צחוק של ילד על ברכי אמו מפצה על נדודי שינה ויגון של שנים.

מ"רחם" זה נגזרה מידת הרחמים. מידה זו לא רק סובלת עם הזולת, אלא לא תשקוט ולא תנוח עד שלא תראה באושרו.

(מתוך פירוש הרב הירש לתורה, פרשת מקץ).

השותף השלישי

לפעמים אנו שוכחים את השותף השלישי! השגרה המפרכת, הצפופה והלחוצה, גורמת לנו פשוט לשכוח שהוא קיים. ואז אנחנו נכנסים למערבולת של מתחים, של ציפיות מעצמנו ומבן הזוג, ורצון שהכל "יתקתק" כמו שצריך, שהילדים יהיו מחונכים, שהבית יהיה מסודר ונקי, ושכל ה"סידורים" ייעשו בזמן וש... וש... ושוב שכחנו את חלוקת התפקידים בינינו: אני והיא עושים את המקסימום במסגרת המגבלות שלנו כיצורים אנושיים לא מושלמים, והוא דואג לכל השאר. כששוכחים אותו, במוקדם או במאוחר המציאות מזכירה לנו..."שלשה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו".

שיר הלל לאור היהודי

האור העדין והשברירי של נרות חנוכה, שעומד בעוד שעה קלה לגווע ברחש קל, ולהותיר אותי באור הפלורוסנט הבהיר, מעלה בי הרהורים על אור וחושך המשמשים בעולמנו בעירבוביה, ובעיקר על אור שהוא עצמו חושך.

אור-שהוא-חושך הוא האור היווני: בוהק, מסנוור, צבעוני. אור תרבותי, מאיר כל פינה חשוכה, מיקרוסקופי, חוקר כל תא, מברר כל בעיה באנליטיות חדה. מהפך בכל תופעה, מברר אותה היטב, מנתח אותה, חודר לקרביה, מפשפש בה, גם קצת צוחק עליה, רואה אותה במערומיה ולפיכך מזלזל. הוא גם כובש, מהפנט אותך אליו באלף ערוצים, אסטטי, וירטואוזי, ובקסמיו מציע חלומות לכל בחצי חינם. האור הזה מחשיך מבלי שנרגיש חלקים שאולי לא נדע לעולם על קיומם.
ולא פלא שלאור השני אין כלל סיכוי בתחרות הזו, ולא פלא שהוא הולך ומתכסה, הולך ונגנז לאטו. והאור הגדול המנסר בעולמנו מחשיך אותו, שרגא בטיהרא מאי אהני.
ובכל זאת, ליחידי סגולה, המואסים באור הגדול, המוחצן, הזייפן והמשעבד, יש הזדמנות מדי פעם ליהנות מן האור הגנוז, להדליק אותו, גם אם רק לזמן מועט, לשבת מולו, להתבונן בו, שברירי, רועד, ועם זאת אמיתי, ונחזה אף בעיני הלב.
לא תוכלו להשתמש בו. בעולמנו הוא איננו מטבע עובר לסוחר, אלא לראותו בלבד. לראות ולקנות דעת. להעמיק בו ולדעת שאור השמש, הנראה בעיני בשר, מחשיך אור יפה ממנו.
אולי, מי יודע, יבוא יום וכמו שגילו את קרני הרטנגן והאולטרא-סגול, יתגלה גם האור הזה. אני מחכה ובנתיים מסתפק בנרות חנוכה.

אוהב שלום או רודף שלום

אתמול שמעתי רעיון מעניין בשם רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בנו של "החתם סופר" ומחבר הספר "כתב סופר" על התורה.

הוא מפרש את הכינוי "אוהב שלום ורודף שלום" שנאמר על אהרן הכהן, בצורה הבאה.

"אוהב שלום" - זה מובן: אדם שאוהב את השלום, אך מה זה "רודף שלום"?

מסביר ה"כתב סופר" (בפרשת אמור): "רודף שלום" זה אדם ש"רודף" בשביל השלום, שמסכסך בין אנשים ויוצר מלחמה בשביל לשמור על השלום.

אמנם, המילה "מלחמה" היא לא פוליטיקלי-קורקט בימינו. אבל בכל זאת, אני חושב שיבינו את הרעיון היטב גם העדינים ביותר שבינינו אם נציג אותו בדוגמה הקיצונית הבאה:

נניח שהבת/הבן שלך מתחברים בבית הספר לילד שלילי. שלילי עד כדי כך שהוא מוכר להם סמים ומעודד אותם לצרוך אותם (כמובן, כדי שהוא ירוויח כסף).

האם בשם השלום, השיוויון והאהבה האוניברסלית לחי, לצומח ולדומם, תעמדו מן הצד? האם לא תסכסכו ביניהם? ואם באפשרותכם להצית שנאה עמוקה שתפריד ביניהם לנצח, לא הייתם עושים זאת?

ובכן, ברור לי שבמקרה הזה תודו שה"מלחמה" נחוצה עבור השלום - עבור שלמותו הנפשית והאישית של הילד שלכם.

כעת נמשיך רק עוד צעד אחד.

נניח שאתם מאד אוהבים את בן הזוג שלכם. ולמרבה המזל, גם הוא מאד אוהב אתכם.

מטבע הדברים, נכרתה ביניכם ברית נישואין - המבוססת על אהבה, ואמונה אופטימית שהקשר ביניכם יישאר לנצח. ואכן, מה יותר מקסים מזוג אוהב, המתמסרים אחד אל השני בצורה כל כך נפלאה (ממש זוג מהסרטים).

מה הייתם עושים בשביל לשמר את השלום ביניכם?

האם הייתם מוכנים להיות קצת ב"מלחמה" בשביל השלום הזה?

האם נראה לכם סביר להחליט שלא תהיו מדי "נחמדים" לאנשים (או נשים) אחרים/ות שעלולים לפגוע בשלמות הקשר שלכם?

האם הייתם מוכנים לשם כך, אף לספוג עלבונות על כך שאינכם מספיק "חברותיים", ואולי אפילו: חשוכים, שמרנים, ועוד כל מיני מילות גנאי, מתוך ידיעה שה"מלחמה" ב-'אלה שבחוץ' תורמת ל"שלום" שמבית?

אלו שאלות מעניינות שראוי לחשוב עליהן.

אחתום רק בסיפור אמיתי ששמעתי לאחרונה על אדם אחד שהכרתי, איש חסד מיוחד במינו, שעשה רבות למען חולים ונזקקים. כמובן שהבית שלו היה פתוח לרווחה לכל מיני מסכנים, ילדים מבתים הרוסים, חסרי-בית עם בעיות נפשיות ועוד. עד כאן הסיפור נחמד ונעים מאד, רק דבר אחד מצער אירע בכל זאת: אחד המסכנים האלה, ששכן באופן קבע בבית, נהג לתקוף מינית את הילדות והילדים בבית בלי שההורים ישימו לב.

סיפור זה מעלה שוב את אותה נקודה: העולם המערבי מטפח נחמדות, סובלנות, שלום ואחווה בין כולם. השאלה היא רק האם אין לכך מחיר? והאם המחיר אינו אכזרי וכואב בהרבה מהאידיאל האוטופי הזה של "נחמדות לכל".

אביר זכויות הנשים

בכל שנה מחדש, כשמגיעה פרשת ויצא, ההתנהגות של לבן כלפי יעקב פשוט מקוממת מחדש. אבל שיא השיאים של החוצפה, בעיני, היא האזהרה של לבן לפני שהוא "משחרר" את יעקב: "אם תענה את בנותי...". כלומר, אוי ואבוי לך אם תעיז להרע לבנות שלי.
זה כל כך מוכר, כל כך מזכיר את אותם אבירי זכויות שסובבים אותנו, אותם יפי-נפש שרוממות טובת הנשים בגרונם, בעוד הם עצמם מאמללים בלי רחמים את הנשים שבחברתם.
הוא הרי מכר את הבנות שלו, כפי שהן בעצמן העידו: "הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו...", הוא התייחס אליהן כחפץ, כאובייקט עובר לסוחר, וכל זאת לא מפריע לו להטיף ליעקב.
כל כך מוכר, וכל כך עצוב.
להטיף לקבוצות אחרות שיתנהגו יותר יפה עם הנשים שלהם או הילדים שלהם, זה אפשר!
זה אפילו די כיף, ובעיקר, זה נחמד מאד להרוויח שני ציפורים במכה אחת: גם להתעלל במישהו אחר וגם להרגיש באותו זמן חסוד וצדיק.
תסתכל על עצמך לבן! תסתכל על הפצעים הפעורים בלבותיהן של הנשים שסביבך, אותן נשים מטופחות ומגונדרות שמחייכות אליך, אך שונאות ומקללות אותך בסתר. קשוט עצמך תחילה.