גדי טאוב, בפרק החמישי של ספרו "המרד השפוף" (עמ' 250 ואילך) עוסק בהרחבה בתנועת ה"פוסט מודרניזם" ובכשליה. הפרק כולו מומלץ לקריאה, אך כאן ברצוני להביא כמה שורות מאלפות, מתוך תת-פרק שכותרתו "
מיזנטרופיה (=שנאת אדם) בלבוש הומניזם":
"האכזבה שמתוכה צמח הייאוש החדש, היא מהומות הסטודנטים של שנות השישים. דור הפי. סי. (פוסט-מודרניזם) של היום הוא דור ילדי הפרחים של אתמול, והוא נושא איתו עלבון עמוק שהתרבות שלו עלבה בו. מפני שהמרד לא רק נכשל... [אלא ש]גם הדור המורד עצמו, נספג אל תוך הסדר החברתי שבו ביקש למרוד, נבלע בו, בלי להשאיר סימן.
מרד דור האהבה נשען על אמונה אוטופית, על פתרונות שהיו אמנם קלושים בתוכנם... הם לא רצו רפורמות, הם רצו - למרות שלא היה להם עצמם מושג איך לבצע את הדבר - להחליף לחלוטין את הסדר הקיים. להציב במקומו אי-סדר נפלא וחופשי, שבו המשאלות והמאוויים של כולם יוגשמו, ללא הגבלה, בלי חוקים, בלי הורים, בלי דאגות. הם ראו בעיני רוחם איזה "מצב טבעי" ראשוני ונפלא, שדמה יותר למושגים שלנו על גן עדן... מאשר למושג שלנו על חברה אנושית.
עומק האכזבה התאים לגובה הציפיות והצטרף אל השורה הארוכה של אכזבות שסיפקה המאה העשרים...
לכן פנתה תשומת הלב, ובחמת זעם, אל הרע והמעוות. היא פנתה מן התקווה לשינוי, אל האכזבה ואל עוולות, שחלקם ממשיים מאד. אל העובדה שלמרות הערכים היפים המתנוססים על הדגל האמריקאי, למרות ההצהרה על המחויבות לשוויון וחירות, אין בארץ המובטחת די חרות ודי שיוויון...
עם התעצמותו של הייאוש מן האפשרות לשינוי, התגברה המלחמה כנגד הטבע האנושי. יותר ויותר תכונות אנושיות שנתגלו כבלתי מתאימות לחזון, תויגו כ"בורגניות" עד שלא נשארו לאדם תכונות כלל.
בגלגולה הנוכחי הפכה המלחמה התיאורתית כנגד האופי הבורגני למלחמה נגד מה שהוא מכונה "מהותנות". נגד האמונה שיש לאדם טבע קבוע כלשהו. וזה האביזר התיאורתי האמור לכסות על ערוות המיזנטרופיה והשנאה העמוקה של הפי. סי .לחברה האנושית סביבו.
תפיסת הפי. סי. את עצמו כהומניזם, על אף שהוא בז לכל מה שאנחנו מכירים כאנושי, מתאפשרת רק בזכות ההתנגדות הזאת ל"מהותנות".
הם שונאים את בני האדם שקיימים בפועל, משום שאלה - אופיים, התנהגותם, רצונותיהם, טעמם, תרבותם, נטייתם לזוגיות ואהבה, תאוותיהם המיניות, שאיפותיהם וחלומותיהם - אינם אלא קונסטרוקט מלאכותי שהמציאה הבורגנות.
לעומת זאת הם ממשיכים לאהוב את בני האדם שהיו-יכולים-להיות.
כדי שנוכל לדבר על אותם בני-אדם תיאורתיים, אנחנו צריכים לתפוס אחרת את בני-האדם הממשיים: אף אחת מתכונותיהם אינה יכולה להיות מהותית להם. וכך אפשר להמשיך לאהוב את האנושות ולשנוא את האנשים...".
כנגד זה אני רוצה להציב רעיון שכותב הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה על פרשת השבוע שלנו (פרשת ויצא).
בפרשה מסופר על יעקב שנרדם בהר המוריה, במקום בו עמד לימים בית המקדש, ובחלומו ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב-יג).
חז"ל מסבירים את פשר עליית וירידת המלאכים בסולם, במילים הבאות:
"עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה" (חולין צא, ב).
והגמרא ממשיכה:
בעו לסכוניה (=רצו המלאכים להזיק לו ולפגוע בו), מיד 'והנה ה' נצב עליו' (לשמרו, רש"י).
וכותב על כך הרב הירש (בשינויי לשון קלים):
"הם עולים ומסתכלים בתמונה האידיאלית של האדם, כפי שעליו להיות, ויורדים ומשוים כנגדה את תמונתו כפי מה שהוא... עולים למעלה... ויורדים ומוצאין אותו ישן, ישן בְּמָקוֹם שנועד לעורר בו מחשבות על תעודתו... לפיכך "בעו לסכוניה", מיד - והנה ה' נצב עליו... "ה'"(=מידת הרחמים) כאן, בא בניגוד אל "אלהים" שב"מלאכי אלהים". המלאכים הם שליחי אלהים בסדר עולם... ובו הכל נמדד ונשקל במידת הדין. הם רואים כל אדם רק כפי מה שהוא... אולם "ה'" עומד על ידו, ה' במדת הרחמים; מידה זו מתגלה בעיקר בחינוך האדם, והיא רואה לא רק עבר והווה, כי אם צופה כל נעלם ומעצבת עתידות. היא רואה באדם שבהווה את האדם שבעתיד, ואם יש בו שורש וגרעין טוב, היא שומרת עליו ומקדמת אותו".
ובכן, מתברר שישנה נקודת מבט יותר גבוהה משל מלאך.
אז אולי אתה "מלאך" ולכן לא רואה זכות קיום לכל מי שאינו מושלם, שלא תואם את המודל הסופר-אידיאלי של האדם.
אבל המבט הגבוה יותר, הוא מבטו של אלוקים. הוא המבט שמאמין באדם ורואה את הנקודה הטובה שטמונה בו, גם אם היא חבויה עמוק וטרם התגלתה, וגם אם היא קטנה ולעולם לא תקיף את כל כולו, ואף לא תכסה על כל מגרעותיו וחסרונותיו.
אלוקים "ניצב" על האדם שנמצא בתחתית הסולם, ששוכב על הקרקע, שומר עליו ומאמין בו.
נמצא שהאמונה באלוקים, ובעקבות כך אימוץ זוית הראיה שלו, מביאה אותנו לאמונה באדם.
