יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

על שאנחנו מודים

"מודים דרבנן" הוא הטקסט שהציבור נוהג לומר בבית הכנסת בזמן ששליח הציבור אומר את ברכת "מודים אנחנו לך" בעת חזרת הש"ץ.

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאָתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ וֵא לֹקֵי אֲבוֹתֵּינוּ, אֱלֹקֵי כָל בָּשָׂר. יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהָקָּדוֹשׁ, עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ. כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחָנֵּנוּ. וְתֶּאֱסֹף גָּליּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ לִשְׁמֹר חקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ. בָּרוּךְ קֵל הַהוֹדָאוֹת.

אנו מודים כאן על "שהחייתנו וקיימתנו" ועל מה עוד?
יש מפרשים שמסבירים כי המשפט "על שאנחנו מודים לך" הוא חלק ממה שאנו מודים עליו.
כלומר, אנו מודים על כך שאנחנו מודים.


על זה אני חושב בכל פעם שאני מתרגש מחדש לראות את הילדים שלי, ברגעים שונים: בשעות שיגרה, בשעות משחק, בביקור הלילי בחדר שלהם לפני שאני הולך לישון, ועוד.
האושר הגדול שלי נובע מן היכולת להכיר בטובה. האפשרות להודות, אף היא מתנה שהאדם מקבל.
אם אתה לא מודע למתנה שקיבלת, אם אתה חושב שמה שיש לך זה "סתם", זה "רגיל", "אין כאן שום דבר מיוחד" וכו', נגזל ממך בראש ובראשונה... האושר.
"מודים אנחנו לך... על שאנחנו מודים לך".

תיבת נח האמיתית

לאלה מאתנו שלמדו בישיבות מוכרת היטב המנטרה הידועה (והחבוטה, יש לציין) של ה"משגיחים":
בדורנו הישיבות הם "תיבת נח" האמיתית, המגינה על הנמצא בה מפני המבול שבחוץ. זו הדרך היחידה להנצל.
אני כאן כדי לדבר על תיבת נח בסיסית יותר וחיונית יותר, והיא: התא המשפחתי.
בחוץ משתולל מבול, ללא ספק. היחידה הבסיסית של האדם האנושי: המשפחה, הולכת ומתפוררת, מאבדת את קסמה ואת זכות הקיום שלה, לטובת ריגושים עזים, צבעוניים ומהירים, כשם שמיטיבה להציע התרבות המערבית.
אם גם אצלנו בבית יהיה מבול, אם גם אצלנו תשרור אנדרלמוסיה, סביר להניח שהגוזלים יחפשו להם מקומות אחרים לנוח בהם, וסביר עוד להניח שלעולם לא ימצאו ושכל חייהם יהיו חיפוש מתמשך וחסר תוחלת אחרי "משפחה".
רק אחרי שנעניק להם את ההגנה הראויה, רק לאחר שיווכחו לדעת שתחת קורת גג אחת יכולים לגור בשלום זאב עם כבש, או לפחות אנשים שונים עם דעות שונות, או, אם תרצו, גבר ואשה, רק אז יהיו מוכנים לצאת אל העולם, עצמאים ועם זאת קשורים ומחוברים לשורשים.

יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

שני מכתבים

הבת שלי כתבה השבוע מיוזמתה שני מכתבים שמילאו אותנו בנחת:
לאמא היקרה, אני רוצה להגיד לך תודה על כל מה שאת עושה בשבילי. ולאחל לך: גמר חתימה טובה ושנה מתוקה


לאבא היקר, אני רוצה לאחל לך גמר חתימה טובה, סליחה אם גרמתי לך לצעוק עלי 

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

זוגיות VS הורות

השילוב בין זוגיות להורות הוא, איך נאמר, "שילוב קטלני", במובן הפשוט של המילה.
בחברה המערבית הזוגיות וההורות הינן לרוב אויבות זו לזו. מלבד העובדה שכל אחד מהתפקידים דורש המון אנרגיה כשלעצמו, פעמים רבות הצרכים מתנגשים.
במקרה הזה, כמו במקרים נוספים, אני מרגיש בר-מזל בכך שאני חי בחברה שמרנית, שבה המפגש בין זוגיות להורות בא יותר בקלות, למרות שעדיין צריך הרבה עבודה.
גם בחיי האישיים אתגר השילוב בין השנים הוא מורכב ועדין. אבל אני נהנה כל פעם לגלות איך שני הצדדים דווקא משלימים ומזינים זה את זה.
ההורות, לפחות אצלי, תורמת ליציבות של הקשר הזוגי, לתחושה של משפחה, של חיבור טהור שמתעלה מעל לצרכים אישיים (וזה מזכיר לי את פירוש רש"י על הפסוק "והיו לבשר אחד", שכותב שזה קורה על ידי הילדים, שהם "בשר אחד" הנוצר משני ההורים, אבל כאן ההרגשה היא שזה גם משפיע על ההורים עצמם, שהופכים ל"בשר אחד").
 בהקשר זה אוסיף המשך למה שכתבתי בעבר על ההשתקפות שלנו בילדים: הרבה פעמים אנו מוצאים תכונות בולטות של בני הזוג אצל הילד. לעתים אלו תכונות מנוגדות לאישיות שלנו, ואז קבלת בן הזוג, כפי שהוא, עומדת במבחן כפול. זה מציב אתגר קשה מצד אחד, אבל זה גם תורם לקבלה שלמה יותר, שמובילה לזוגיות אמיתית יותר.