מצוות התשובה, הוידוי על החטאים, החרטה על מעשינו הרעים, בצד היותה חובתנו הבסיסית, אמורה לכאורה להוביל אותנו ל...דיכאון.
שהרי הוידוי הוא בעצם הודאה. הודאה על האמת. עמידה מול העובדה הפשוטה שאני - חוטא, רע, מרושע וכו'.
הבירור העצמי החד והנוקב שהאדם עורך עם עצמו, אמור להוריד במידה משמעותית את מידת ההערכה העצמית שלו.
ולמרבה הפלא, התשובה גורמת דווקא את ההיפך. בסיומו של יום כיפור האדם מאושר ושמח יותר מאי פעם.
התשובה לכך טמונה דווקא במבט המוטעה שלנו על תפקידה של ההערכה העצמית.
בספר המקסים "ילדות אופטימית" שכתב מרטין סליגמן, מחשובי הפסיכולוגים בארה"ב, הוא טוען נגד שיטת החינוך האמריקאית המעמידה בראש סולם העדיפויות את ההערכה העצמית.
מחקרים מראים שילדים שנגררים לסמים, לאלימות ולעבריינות וכו', הם בעלי הערכה עצמית נמוכה.
השאלה היא מהי הביצה ומיהי התרנגולת, ובמילים אחרות: מה גורם למה?
ההשקפה הרווחת היא שהידרדרות הילדים באה בעקבות דימוי עצמי נמוך והערכה עצמית לקויה.
אם אכן כך הדבר, הרי שהדרך להחזיר את הילדים הנ"ל לדרך הישר היא בהעלאת הדימוי העצמי שלהם. אם "נפציץ" אותם במחמאות, או נלמד אותם להסתכל על עצמם באור חיובי, נוביל אותם למקומות טובים יותר.
ומכאן נובעת גישת ה"חשיבה חיובית". תחשוב טוב - יהיה טוב.
הבעיה שזה לא ממש עובד.
סליגמן, מגובה במחקרים חשובים, הופך את הקערה על פיה וטוען כי הערכה עצמית נמוכה היא רק תוצאה.
הערכה עצמית נמוכה באה בעקבות תפקוד לקוי.
אדם יכול לרמות את כולם, אבל לא את עצמו.
כשאדם לא מתפקד, מתנהג בצורה לא נכונה ולא ראויה, הוא יודע זאת!
גם אם נסביר לו בצורה הכי משכנעת שבעצם הוא ילד טוב - הוא יודע שזה לא נכון. ככל שננסה לגרום לו לחשוב חיובי, וננסה למצוא "ראיות" מחייו לכך, הוא רק יאבד את האמון בנו. הוא יודע שאנחנו משקרים בשביל לגרום לו להרגיש טוב.
הדרך היחידה לקדם אותו היא לגרום לו לעשות דברים טובים, להתנהג נכון. אם יתחיל לעשות כך - ההערכה עצמית שלו תגדל לבד. ההצלחה תעלה לו את הדימוי העצמי.
כמובן שהצגתי את זה בצורה פשטנית (בשל מגבלות הפורמט, ובעיקר מגבלות האנרגיה שלי), אבל זה העיקרון, מי שרוצה להעמיק יותר יקרא את הספר.
מכאן נבין מדוע התשובה לא מובילה לדיכאון אלא לשמחה.
את האמת אנחנו יודעים תמיד. הוידוי לא מחדש לנו אותה.
הרמאות העצמית של "חשיבה חיובית" מתנגשת אצלנו שוב ושוב במציאות.
לכן, הדרך היחידה להתקדם היא קודם כל לזרוק את הנטל המיותר הזה של הרמאות העצמית.
במקום להתחפר מאחורי כל מיני מגננות פסכולוגיות והדחקות, אנו בוחרים להתקדם. השחרור מאותם שקרים הוא הצעד הראשון לפעולה והתקדמות.
כאשר מתחילים להתקדם - מתחילים לשמוח. זה טבעו של האדם.
שהרי הוידוי הוא בעצם הודאה. הודאה על האמת. עמידה מול העובדה הפשוטה שאני - חוטא, רע, מרושע וכו'.
הבירור העצמי החד והנוקב שהאדם עורך עם עצמו, אמור להוריד במידה משמעותית את מידת ההערכה העצמית שלו.
ולמרבה הפלא, התשובה גורמת דווקא את ההיפך. בסיומו של יום כיפור האדם מאושר ושמח יותר מאי פעם.
התשובה לכך טמונה דווקא במבט המוטעה שלנו על תפקידה של ההערכה העצמית.
בספר המקסים "ילדות אופטימית" שכתב מרטין סליגמן, מחשובי הפסיכולוגים בארה"ב, הוא טוען נגד שיטת החינוך האמריקאית המעמידה בראש סולם העדיפויות את ההערכה העצמית.
מחקרים מראים שילדים שנגררים לסמים, לאלימות ולעבריינות וכו', הם בעלי הערכה עצמית נמוכה.
השאלה היא מהי הביצה ומיהי התרנגולת, ובמילים אחרות: מה גורם למה?
ההשקפה הרווחת היא שהידרדרות הילדים באה בעקבות דימוי עצמי נמוך והערכה עצמית לקויה.
אם אכן כך הדבר, הרי שהדרך להחזיר את הילדים הנ"ל לדרך הישר היא בהעלאת הדימוי העצמי שלהם. אם "נפציץ" אותם במחמאות, או נלמד אותם להסתכל על עצמם באור חיובי, נוביל אותם למקומות טובים יותר.
ומכאן נובעת גישת ה"חשיבה חיובית". תחשוב טוב - יהיה טוב.
הבעיה שזה לא ממש עובד.
סליגמן, מגובה במחקרים חשובים, הופך את הקערה על פיה וטוען כי הערכה עצמית נמוכה היא רק תוצאה.
הערכה עצמית נמוכה באה בעקבות תפקוד לקוי.
אדם יכול לרמות את כולם, אבל לא את עצמו.
כשאדם לא מתפקד, מתנהג בצורה לא נכונה ולא ראויה, הוא יודע זאת!
גם אם נסביר לו בצורה הכי משכנעת שבעצם הוא ילד טוב - הוא יודע שזה לא נכון. ככל שננסה לגרום לו לחשוב חיובי, וננסה למצוא "ראיות" מחייו לכך, הוא רק יאבד את האמון בנו. הוא יודע שאנחנו משקרים בשביל לגרום לו להרגיש טוב.
הדרך היחידה לקדם אותו היא לגרום לו לעשות דברים טובים, להתנהג נכון. אם יתחיל לעשות כך - ההערכה עצמית שלו תגדל לבד. ההצלחה תעלה לו את הדימוי העצמי.
כמובן שהצגתי את זה בצורה פשטנית (בשל מגבלות הפורמט, ובעיקר מגבלות האנרגיה שלי), אבל זה העיקרון, מי שרוצה להעמיק יותר יקרא את הספר.
מכאן נבין מדוע התשובה לא מובילה לדיכאון אלא לשמחה.
את האמת אנחנו יודעים תמיד. הוידוי לא מחדש לנו אותה.
הרמאות העצמית של "חשיבה חיובית" מתנגשת אצלנו שוב ושוב במציאות.
לכן, הדרך היחידה להתקדם היא קודם כל לזרוק את הנטל המיותר הזה של הרמאות העצמית.
במקום להתחפר מאחורי כל מיני מגננות פסכולוגיות והדחקות, אנו בוחרים להתקדם. השחרור מאותם שקרים הוא הצעד הראשון לפעולה והתקדמות.
כאשר מתחילים להתקדם - מתחילים לשמוח. זה טבעו של האדם.
