יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

תשובה והערכה עצמית

מצוות התשובה, הוידוי על החטאים, החרטה על מעשינו הרעים, בצד היותה חובתנו הבסיסית, אמורה לכאורה להוביל אותנו ל...דיכאון.
שהרי הוידוי הוא בעצם הודאה. הודאה על האמת. עמידה מול העובדה הפשוטה שאני - חוטא, רע, מרושע וכו'.
הבירור העצמי החד והנוקב שהאדם עורך עם עצמו, אמור להוריד במידה משמעותית את מידת ההערכה העצמית שלו.
ולמרבה הפלא, התשובה גורמת דווקא את ההיפך. בסיומו של יום כיפור האדם מאושר ושמח יותר מאי פעם.
התשובה לכך טמונה דווקא במבט המוטעה שלנו על תפקידה של ההערכה העצמית.
בספר המקסים "ילדות אופטימית" שכתב מרטין סליגמן, מחשובי הפסיכולוגים בארה"ב, הוא טוען נגד שיטת החינוך האמריקאית המעמידה בראש סולם העדיפויות את ההערכה העצמית.
מחקרים מראים שילדים שנגררים לסמים, לאלימות ולעבריינות וכו', הם בעלי הערכה עצמית נמוכה.
השאלה היא מהי הביצה ומיהי התרנגולת, ובמילים אחרות: מה גורם למה?
ההשקפה הרווחת היא שהידרדרות הילדים באה בעקבות דימוי עצמי נמוך והערכה עצמית לקויה.
אם אכן כך הדבר, הרי שהדרך להחזיר את הילדים הנ"ל לדרך הישר היא בהעלאת הדימוי העצמי שלהם. אם "נפציץ" אותם במחמאות, או נלמד אותם להסתכל על עצמם באור חיובי, נוביל אותם למקומות טובים יותר.
ומכאן נובעת גישת ה"חשיבה חיובית". תחשוב טוב - יהיה טוב.
הבעיה שזה לא ממש עובד.
סליגמן, מגובה במחקרים חשובים, הופך את הקערה על פיה וטוען כי הערכה עצמית נמוכה היא רק תוצאה.
הערכה עצמית נמוכה באה בעקבות תפקוד לקוי.
אדם יכול לרמות את כולם, אבל לא את עצמו.
כשאדם לא מתפקד, מתנהג בצורה לא נכונה ולא ראויה, הוא יודע זאת!
גם אם נסביר לו בצורה הכי משכנעת שבעצם הוא ילד טוב - הוא יודע שזה לא נכון. ככל שננסה לגרום לו לחשוב חיובי, וננסה למצוא "ראיות" מחייו לכך, הוא רק יאבד את האמון בנו. הוא יודע שאנחנו משקרים בשביל לגרום לו להרגיש טוב.
הדרך היחידה לקדם אותו היא לגרום לו לעשות דברים טובים, להתנהג נכון. אם יתחיל לעשות כך - ההערכה עצמית שלו תגדל לבד. ההצלחה תעלה לו את הדימוי העצמי.
כמובן שהצגתי את זה בצורה פשטנית (בשל מגבלות הפורמט, ובעיקר מגבלות האנרגיה שלי), אבל זה העיקרון, מי שרוצה להעמיק יותר יקרא את הספר.
מכאן נבין מדוע התשובה לא מובילה לדיכאון אלא לשמחה.
את האמת אנחנו יודעים תמיד. הוידוי לא מחדש לנו אותה.
הרמאות העצמית של "חשיבה חיובית" מתנגשת אצלנו שוב ושוב במציאות.
לכן, הדרך היחידה להתקדם היא קודם כל לזרוק את הנטל המיותר הזה של הרמאות העצמית.
במקום להתחפר מאחורי כל מיני מגננות פסכולוגיות והדחקות, אנו בוחרים להתקדם. השחרור מאותם שקרים הוא הצעד הראשון לפעולה והתקדמות.
כאשר מתחילים להתקדם - מתחילים לשמוח. זה טבעו של האדם.

שנה טובה ומתוקה

בעבר כתבתי כאן את הרעיון של אריך פרום על "ארץ זבת חלב ודבש". חלב - מסמל את המזון הבסיסי, המזין, הנצרך לעצם הקיום. דבש - הוא מתיקות החיים.
באותה מידה אנחנו מאחלים ומבקשים: שנה טובה ומתוקה.
שיהיה לנו "טוב" - את כל הצרכים הבסיסיים, הטובים לנו. וגם "מתוק" - זו חדוות החיים שמנעימה לנו את חיינו.
לא תמיד הדברים הטובים לנו הם גם נעימים ומתוקים, לעתים הדבר להיפך. כמו תרופה מרה שחייבים לבלוע.
וכמובן, מאידך גיסא, לא כל מה שמתוק לנו - באמת טוב לנו.
ולכן תפילתנו לשנה טובה ומתוקה.
שהדברים הטובים יהיו גם מתוקים לנו.
(את ההשראה קיבלתי ממאמר של רבי צדוק הכהן מלובלין באחד מספריו - לא זוכר כרגע איפה)

איך לנווט את ספינת חייך - טיפ לשנה החדשה (ציטוט)

"...'מסתבר שירדנו מהפסים לגמרי. כפי הנראה, חייבים אנו לא לרשום את הדברים שאנו צריכים, אלא את הדברים, שבלעדיהם אין לנו קיום'.
חיי, שג'ורג' פולט לפעמים אמרי שפר הגיוניים... באזני נשמעו הדברים כחכמה עלאית, לאו דווקא לגבי המקרה דנן, אלא במשמעות רחבה יותר. לגבי מסענו בנהר החיים.
צאו וחשבו מה רבים האנשים המעמיסים על סירתם מסע רב כל כך במסע חייהם, עד שנשקפת להם סכנת טביעה - משא של זוטות והבלים, שלדעתם דרושים המה לנוחות ולהנאה בנסיעה, ולאמיתו של דבר אינם אלא גרוטאות, אין חפץ בן.
איך עורמים הם בסירת חייהם הרצוצה הררי מותרות, מלבושי-פאר ומעונות גדולים, שפע של משרתים מיותרים וצבא ידידים מדושני-עונג, שאינם חשובים בעיניהם כקליפת השום, ואשר הם אינם חשובים בעיניהם כשתי קליפות השום; שעשועים שמהם לא נהנה איש, גינונים וחידושי אופנה, העמדת פנים וגינדורים, חששות "מה יאמרו השכנים" (זו המעמסה הכבדה והמטופשת מכל), שפע המטמטם את החושים, מיני בידור המשעממים את הנשמה ויוהרה ריקה מתוכן, אשר כמוה ככתר ברזל, אשר בימי קדם שמוהו על ראש הפושע, למען יכביד ויענה את נפשו.
גרוטאות, ידידי - הכל גרוטאות. הטל אותן המימה. הן מכבידות את הסירה כל כך, עד שעוד מעט-קט ותיפח רוחך על המשוטים. בעטיין נעשה ניהוג הסירה מלאכה מיגעת ומסוכנת. אף לרגע אין החרדה והדאגה מרפות ממך, ואין אתה מוצא אף שעה קלה לנוח ולשגות בחלומות.
הטל את הגרוטאה למים, ידידי. תהי נא ספינת חייך קלה וצולחת. תן בה אך את אשר נחוץ לך - בית שהוא בית ותענוגות פשוטים, ידיד אחד או שנים ראויים לשמם, מישהו שתאהב, אשר גם הוא ישיב לך אהבה, חתול אחד, כלב אחד, מקטרת אחת או שתים, אוכל כדי הצורך ובגד ללבוש ומשקה מעט יותר מן הדרוש, שכן הצמא מזיק לבריאות.
אז תיווכח כי קל יותר להשיט את הסירה, וכי אין היא נוטה להתהפך על נקלה; ואפילו תתהפך - אין בכך אסון גדול, שכן הדברים הטובים, שהשטת בה, אינם נשחתים במים...."
(ג'רום ק. ג'רום, שלושה בסירה אחת. הוצאת כתר ירושלים, עמ' 31-32)

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

"רוצה" ו"צריך" - חלק ב'

פעם הגיע אלי אבא אחד וסיפר לי על בעיה שיש לו. הבן הבכור שלו, נדמה לי שהיה בסביבות גיל עשר, נכנס למצבי "דיכאון".
זה היה נשמע רע למדי, והתחלתי "לתחקר" אותו: מה פירוש "דיכאון", באיזה זמנים זה קורה, למה זה קורה לדעתו, ועוד שאלות.
אז הוא התחיל לספר לי שבבית שלו יש כלל: אי אפשר לבקש מה שרוצים! והוא מסביר: בגלל שהילדים כל הזמן רוצים דברים, ואנחנו לא רוצים להיות "רעים" ולומר "לא" על כל דבר, אז החלטנו על כלל: אסור לבקש.
את הכלל הזה אוכפים בהחלטיות ובתקיפות (ויש תנאים מדוייקים מה מותר ומה אסור לבקש ומתי).
זה לא שהילדים לא מקבלים ממתקים מדי פעם או צעצועים. אבל - רק בהחלטה של ההורים. לבקש - אסור!
כעת שימו לב: בכל פעם שהילד שלו מאד רוצה משהו (ולא יכול לבקש), הוא "נכנס לדיכאון" כהגדרת האב, ובמילים אחרות: הוא פשוט מתכנס בתוך עצמו, מפסיק לשחק ולשתף פעולה, ועושה "ברוגז" עם האב והאם.
לאחר כמה שעות, האב נכנע והילד מקבל את מה שהוא רוצה.
את הקשר המובן מאליו בין ה"כלל" הנוקשה שההורים המציאו לבין התנהגות הילד, האב משום מה פספס.
הוא לא קלט שהילד שלו פשוט מצא דרך אחרת לבקש, במקום לבקש במילים.
היתה לי שיחה ארוכה עמו, לא היה מדובר באדם טיפש, אבל מתברר שהוא עצמו גדל באותה צורה. מתברר שה"כלל" הזה לא נוצר מוואקום, הוא פשוט ינק את הגישה הזו בבית הוריו. ולא זו בלבד, הוא התוודה בפניי שאת דפוס הפעולה של בנו הוא מכיר היטב, מאחר וגם הוא בעצמו היה נוהג "להוציא" מאבא שלו דברים שרצה - בדיוק באותה דרך.
לא נאריך כאן בכל הדיון שהיה לי איתו סביב עניין של רצונות וגבולות, אני רוצה רק להדגיש נקודה אחת:
שימו לב, שהאבא פעל מתוך מניע טוב לכאורה:
א. לא להיות הורה "רע" - שאומר על כל דבר "לא" (נקודה רגישה אצל כל הורה, נדמה לי).
ב. חוסר ההבנה ש"רצון" יכול להתקיים בנפרד ממימושו בפועל. מבחינת האב אם רוצים משהו אז צריך לעשות זאת, ומתפקידו לחנך את ילדיו שלא ירצו כל דבר (כמובן שבשלב הזה הוא גייס לטובתו טיעונים "דתיים", כדוגמת: "הרי גם אנחנו כמבוגרים לא אמורים לרצות דברים אסורים" או "צריך לחנך את הילדים שלא לרצות כל מה שהם רואים" וכדומה).
הבעיה היא שאי אפשר למנוע מאדם "לרצות". הרצון הוא במקרים רבים ספונטני. אולם, אפשר וצריך לחנך אותו לשלוט ברצון, לנווט אותו ולעצב אותו.
זו דוגמה באמת קיצונית, אבל היא ממחישה לאן אפשר להגיע עם פחד מעצם קיומו של ה"רצון".
כל ההורים, וגם אני בתוכם, מכירים היטב את ההתמודדות עם ילדים שמבקשים כל דבר. כל יציאה לקניון, או אפילו סתם לרחוב עם חנויות, מלווה בתזמורת קבועה של "תקנה לי" ו"תקני לי".
אפשר בהחלט להבין אותם. הכל מסביב כל כך צבעוני ומגרה, והילד - מתגרה.
אותו אבא מצא דרך קצרה (שהיא ארוכה) להתמודד עם זה: הוא פשוט היה מודיע מראש, לפני כל "טיול" כזה, שבשום פנים ואופן אסור לבקש. הסיכוי היחיד שיש לך לקבל משהו הוא דווקא אם לא תבקש. אם תבקש - תפסיד.
בכך עשה לעצמו האב חיים קלים: טיול נחמד ושקט עם ילדים שלא רק מפחדים להביע את רצונם, אלא גם לומדים שיעור לכל החיים: לא לגיטימי בכלל לרצות.
ומה האלטרנטיבה?
כמו תמיד, הדרך הנכונה מחייבת יותר מאמץ ויותר יצירתיות.
הנוסחה האישית שלי, היא שלרצות מותר, אבל לא חייבים לעשות את מה שרוצים.
הבת שלי יודעת שהיא יכולה לספר לי כל מה היא רוצה, אבל הרצון לא מוביל מיד לביצוע. בסופו של דבר ההחלטה היא שלי - אם לקנות או לא לקנות.
היא סוחבת אותי לחנויות צעצועים ומרצה לי במשך דקות ארוכות, למה הבובה הזאת והזאת היא יותר טובה, ואיזה יפה ה"עגלת תאומים" הזו וכו'. והיא גם יודעת היטב שככל הנראה לא נקנה היום את מה שהיא רוצה. אלא אם כן אבא יחליט אחרת.
לקח לי זמן, אבל היום אני כבר לא נבהל מעצם זה שהיא רוצה. לרצות - אפשר. אני מרגיש בטוח מספיק לשמוע את הרצונות שלה, להקשיב באמת, לגלות אכפתיות והתעניינות, ואז לצאת איתה מהחנות תוך כדי שיחה ערה על מושא חלומותיה, מבלי שאפילו הייתי צריך לומר את המילה "לא".
לעתים אני בעצמי מקדים אותה ויוזם את הסיטואציה. לדוגמה: אנחנו מתקרבים ליד חנות שממילא ניכנס אליה בעוד רגע, ואני אומר לה: "הו, בדיוק כאן חנות הצעצועים, בואי תראי לי איזה בובה את מאד אוהבת, כדי שאם פעם ארצה לקנות לך, אדע מה לקנות".
ועוד אגלה לכם בסוד: לפעמים היא מבקשת ומקבלת. גם זה קורה.
המשך בנושא זה - אולי יבוא.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

"רוצה" ו"צריך"

אני צריכה גלידה
אני צריך שוקו
אני רוצה לישון
אני צריכה ממתק
אני רוצה לשתות
אנחנו מערבבים בקלות בין "רוצה" ל"צריך".
הבעיה שאם לא משתמשים נכון בשתי המילים הנ"ל יכולים להיקלע לצרות.
המילה "צריך" מחייבת צייתנות, אי אפשר להתעלם ממנה. היא חזקה מן האדם. היא מגיעה אליו מבחוץ. זה לא שהוא "רוצה", אלא שכך "צריך" שיהיה.
אני מכיר מישהו שגדל בבית מאד נוקשה. במהלך כל הילדות שלו הוא שמע כי צריך לעשות כך וצריך לעשות כך. על מה שצריך לעשות - לא וויתרו, לא התגמשו. לא היה אכפת לאף אחד אם אתה רוצה אחרת. צריך אז צריך.
היום הוא אדם מבוגר ועדיין קשה לו להשתחרר מהבלבול.
נניח שהוא מתלבט במשהו, האם לעשות כך או אחרת. ונניח שמדובר בשאלה ערכית.
ואז אתה שואל אותו:
עזוב לרגע מה צריך לעשות. מה אתה רוצה לעשות?
הוא לא יודע, או יותר נכון: לא מעיז לדעת.
אצלו מתערבבים ה"רוצה" וה"צריך". הוא לא מסוגל לומר: אני רוצה כך, אבל אני מתלבט אולי צריך אחרת.
כי הרצון לא רלוונטי, מה שרלוונטי זה מה שצריך.
הבעיה מתחילה כשה"צריך" משתלט לאדם על החיים. כאשר הוא מכתיב לו את סדר היום. כאשר ה"צריך" מתנגש חזיתית עם רצונות חזקים תת קרקעיים. הרצונות הרי לא נעלמו, הם עדיין רוחשים ובוחשים. הם רק מסתתרים.
יש גם צד שני למטבע והוא יותר ברור. אנחנו יודעים כמה אומלל יכול להיות אדם שגדל רק עם "רוצה". כאשר אין לו "צריך" בחייו.
במקרה כזה, הוא עושה דברים רק כשהוא "רוצה".
וכשהוא לא רוצה - אז הוא מזניח את כל מה שצריך: את הבריאות שלו, את הזוגיות שלו, את הפרנסה שלו וכו' וכו'.
זהו להיום. נמשיך בפעם הבאה.

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

מבחן המרשמלו

ניסוי מעניין שנערך בשנות ה-60 על ידי וולטר מישל באוניברסיטת סטנפורד. בניסוי השתתפו ילדים בני ארבע. כל ילד הוכנס לחדר, שהותקנה בו מצלמה נסתרת, החוקר נתן לו מרשמלו, ואמר לו כי הוא יכול לאכול אותו עכשיו, אולם הוא יקבל שניים אם יתאפק וימתין עד שהחוקר יחזור. החוקר יצא מהחדר וחזר כעבור רבע שעה. בנתיים צולמו הילדים כשהם מתמודדים עם הרצון העז לאכול את המרשמלו מול הידיעה שאם יתאפקו יקבלו שניים. חלק מהילדים עמדו בפיתוי וזכו במרשמלו נוסף וחלקם לא הצליחו להתאפק.
החוקרים עקבו אחרי ילדים אלו עד לבגרותם וגילו כי אותם ילדים שהצליחו לעמוד במסע הייסורים הזה ולהתאפק מלאכול את המרשמלו הפכו להיות אחראים יותר ויציבים יותר (בכל המישורים) מחבריהם הנכשלים...
ביוטיוב יש גירסאות רבות לניסוי הזה, הנה אחד מהם (ניתן למצוא עוד בחיפוש המילים The Marshmallow Test):
זהו ללא ספק סרטון משעשע, ומבחינתי יש בו לימוד גדול גם על החיים שלנו כבוגרים: היכולת שלנו לומר "לא" לעצמנו. אוי, כמה שזה קשה.