הדרך הנכונה להתחבר

העולם מלא בפרדוקסים. אבל פעמים רבות שני הצדדים של הפרדוקס מתחברים באופן מופלא, ומה שנראה היה כפרדוקס הופך בעצם לאמת מורכבת ומתוחכמת יותר. 
חישבו למשל על הפתגם החבוט: "אין שלם מלב שבור" (הרבי מקוצק) - זו לא סיסמה ריקה, זה אינו אוקסימורון. כולנו יודעים שברגעים ש"הלב שבור" יש בו שלמות מיוחדת שאין למצוא בזמנים אחרים.
ומכאן לפרדוקס שגיליתי ביחסים אישיים. יחסי זוגיות, כמו גם יחסי הורים-ילדים.
הדרך הנכונה להתחבר באמת לבני אדם - היא להיפרד מהם!
כלומר: אין אפשרות אמיתית לקבל את השני, לסבול את שגיונותיו, את חסרונותיו ואת חוסר-השלמות שלו, מבלי להבין שאנחנו נפרדים. שאני זה לא הוא, והוא - אינו אני.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו - בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיו, ושבן או בת הזוג יהיו מסונכרנים במדוייק לפי מצב הרוח/הטעם האישי/האינטלגציה שלנו וכו'.
וראה זה פלא, אין דבר שגורם לחיכוכים בינינו יותר מאשר הרצון שלנו להיות זהים, להתחבר באחידות מושלמת.
דווקא ההבנה שהשני הוא אחר - והוא תמיד-תמיד יהיה אחר, שהוא נפרד ממני, שהוא שונה, בלתי מובן, לא הולך בכלל לפי כללי ההיגיון שלי, דווקא הבנה כזו והשלמה מלאה עם הנפרדות שלנו, תביא בלי ספק לאחדות אמיתית בינינו.
הלוואי ונזכה.

חינוך לבחירה

אחד האתגרים המעניינים בחינוך הוא החינוך לבחירה, עוד אעסוק בזה בהמשך בעזרת ה', בנתיים אני רוצה לצטט כאן קטע מיוחד במינו מתוך דברי רבי שמשון רפאל הירש בפירושו לחומש (דברים ו, ה):

...הרע, הנקלה, הגס והחושני מושך אל לבנו, וגירוי זה מקורו של היצר הרע; וגם הטוב, האציל, הרוחני-המוסרי מושך אל לבנו, וגירוי זה הוא מקורו של היצר הטוב.
אולם אל אחד ויחיד נטע בתוכנו את שני הגירויים האלה, ובאהבתו אותנו נתן לנו את הנטייה לטוב וגם לרע, כי לא מחוסר אהבת ה' לאדם הכשיר אותנו להיות נמשכים גם אחרי הרע; היפוכו של דבר: עצם אהבתו מתבטאת בכך שהרע מגרע אותנו, כל אצילותינו, כל מעלת כבודנו המוסרי תלויה בגירוי זה.
אלמלא הגירוי הזה לא היינו ראויים לשם "אדם", לא היו קייימים ערכים מוסריים ולא מעשים טובים, כי היו לנו רק רצונות ומעשים פיסיים, וכבר היה נמשל האדם כבהמות נדמה.
כי האינסטינקט שאנחנו מייחסים לבהמה איננו אלא החד-צדדיות של נפש הבהמה. הבהמה נמשכת רק אחרי הגירויים המתאימים לטבעה, והיא אדישה לכל השאר, או נפשה סולדת ממנו. מכאן עוצמת החיים הבהמיים שאינם ניתנים לשינוי.
אלמלא היה הרע והנקלה-החושני מגרה אותנו, אילו היה מעורר בנו רק דחייה וסלידה טבעית או משאיר אותנו אדישים, ואילו היה הטוב מגרה אותנו בפיתוי שאין לעמוד בפניו, אלמלא היה הטוב כרוך גם בהתנזרות ובהתגברות על עצמנו - לא היינו עושים את הרע, אך גם לא היה לאל ידינו לעשות את הטוב. כי הטוב שהיינו עושים לא היה נזקף לזכותנו, כי לא היה בו משום מעשה אדם הפועל בחירות מוסרית, אלא תמיד היינו נכנעים רק לכפייה הגופנית של טבענו הכפוף - בלא התנגדות - לגירויים הפועלים עליו.
טול מן האדם את היצד הרע - וכבר סתמת את הגולל על כל כבודו המוסרי...

תהיה בן אדם - לא מלאך

"כל המעביר על מידותיו - מעבירים לו על כל פשעיו".

הפירוש הפשוט - אדם שמבליג ולא מתמסר בלי שליטה ל"מידותיו", לכעס שמתעורר בו, לנקמה שבוערת בו וכדומה - "מעבירים לו על כל פשעיו" - זוכה וגם משמים מתנהגים אליו ב"מידה כנגד מידה" וסולחים ומוותרים לו על כל פשעיו.

הרב אליהו דסלר כותב על כך פירוש, קצת "דרושי", אבל מעניין ומאיר:

מעביר על מידותיו - הוא אדם שבשעה שהוא כועס עדיין אפשר לעבור לידו, אדם שלא מתפרץ לגמרי, שלא שובר את הכלים ומשתולל בלי הבחנה.

האמירה כאן היא חזקה ועוצמתית ואני משתדל ליישם אותה בחיי: לא דורשים ממך להיות מלאך: לא לכעוס, לא להתאכזב, או לא להתלונן, אבל במפורש דורשים ממך "להיות בן אדם", שאנשים יוכלו עדיין לחיות בקרבתך ו"לעבור לידך" גם בזמן שאתה כועס, גם בזמן שאתה לא במצב הרוח הכי מזהיר.

מותר לך להיות אנושי. לכל אדם יש חולשות, רגישויות, ציפיות וכעסים. אבל חובתך לשמור על פורפורציות, אל תגזול  לאנשים סביבך את איכות החיים, אל תרעיל למשפחה/לחברים שלך את האווירה...

"הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך"

ארץ זבת חלב ודבש

הפסיכולוג והפילוסוף היהודי אריך פרום כותב בספרו "אמנות האהבה" משהו שמלווה אותי כבר כמה שנים:
אמא (וכנראה גם אבא) צריכה להיות  כמו ארץ ישראל. ארץ ישראל היא זבת חלב ודבש, וכך גם האמא מלבד "חלב" - הוי אומר: תזונה, הלבשה ודאגה לכל צרכי הקיום הפיזיים - היא צריכה להעניק לילד שלה גם "דבש" - היא צריכה גם להמתיק ולהנעים לו את החיים. 

אל תכה בסלע - דבר אליו

בשבת האחרונה קראנו על העונש שקיבל משה רבנו - לא להכנס לארץ ישראל, בגלל שבמקום לדבר אל הסלע שיוציא מים - הכה אותו.
שמתי לב לנקודה מעניינת.
ולמדתי מזה את התובנה הבאה:
מי שהיה מתבונן מהצד, היה אומר מן הסתם: הנה, אתה רואה שהיה צריך להכות את הסלע? הלא דיברו אליו והוא לא שמע, והנה כשהכו אותו הוציא סוף סוף מים. 
לפעמים אנחנו מסתכלים על התוצאה ומצדיקים בעקבותיה את הדרך שעשינו, בעוד שייתכן שלאותה תוצאה היינו יכולים להגיע בדרכים אחרות, טובות יותר.
אם רק היית מדבר אל הסלע הנכון, אם רק היית מדבר נכון, היית מקבל את אותה תוצאה מבלי להכות.

ולענייננו: זה שהילד עשה בסוף את מה שאמרת/צעקת/דרשת/נדנדת, עדיין לא אומר שהדרך היתה נכונה. 
במקום להכות (ולאו דווקא פיזית, אפשר להכות כידוע גם ב"שבט הלשון") - דבר, ואם תדבר נכון - תשפיע. גם על סלע!